ביום חמישי שלפני שמחת תורה חגגה שרון הירש יום הולדת לאחותה במסיבה גדולה בבית המשפחה. בבוקר שלמחרת היא נסעה עם חברות למסיבה שכל כך חיכתה לה, בפסטיבל נובה, מסיבה שממנה לא חזרה.
"אם לומר את האמת, כבר ביום ההולדת שלי הרגשתי", סיפרה אחותה של שרון, הדס שמל. "הייתי כל כך קרובה אליה שלא יכולתי לא להרגיש. אמרתי לה שיש לי לחץ בחזה ושאני לא נושמת, ושאני לא יודעת להסביר למה. משהו לא טוב שלא ידעתי לשים עליו את האצבע. מסתבר שיכולתי להרגיש את זה – וגם היא".
השמחה של שרון במסיבת יום ההולדת של אחותה הורגשה היטב אצל כל מי שהיה שם. "היא הייתה מאוד שמחה. זאת הייתה כמו מסיבת פרידה מכולם. שרנו, רקדנו, היה כיף ושמח. בשלב מסוים היא לקחה את הטלפון שלי ועשתה סלפי עם כולם", תיארה הדס. "ביום שישי היא ישנה עד מאוחר, אחר כך שתי חברות שלה באו, נתנו לה חיבוק ואיחלנו לה שתהנה".
באותו הלילה איתי, בנה של שרון, היה במסיבה באזור ירושלים, אחרי שלא הצליח להשיג כרטיס לפסטיבל שאליו הלכה אימו. "שמעתי שהיו יריות ב'נובה', ניסיתי להתקשר אליה ללא הפסקה, אבל בראש כבר ידעתי, הרגשתי. זה בזכות החיבור ביננו", סיפר.
"אמא שלי הייתה אדם מאוד שמח, מקבל ומכיל, עם אפס שיפוטיות", סיפר. "היה לנו קשר מאוד מיוחד, של אמא ובן, אבל גם של חברים מאוד טובים. היא מאוד אהבה לעשות טוב בעולם, לרקוד, מוזיקה ומסיבות. הייתה מבלה במסיבות טבע, אירועים ופסטיבלים לא מעט".
בינתיים בבית המשפחה התעוררו בשבת בבוקר לקול האזעקות. "חזרנו לישון כי לא חשבנו על זה שהמסיבה מתקיימת קרוב לגבול", שחזרה האחות הדס. "כשהתעוררתי שמעתי את אמא שלי מדברת עם אחינו שגר בארה"ב. אח שלי עדכן אותה שנכנסו מחבלים למסיבה, ואני מיד הבנתי שמשהו רע קרה. היא מאוד פחדה מאזעקות, וידעתי שהיא לא סתם תשכב על הרצפה – אלא תברח משם. לרוע המזל, מי שיצא ראשון לא נשאר בחיים".
במשך ארבעה ימים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלה של שרון. "ניסינו להפעיל כל קשר אפשרי, לקבל פסיק של מידע, ולא קיבלנו שום דבר באותם הימים. היינו חסרי אונים מלנסות לברר מה קרה לה, איפה היא. אולי היא מתחבאת? אולי היא פצועה ואי אפשר להגיע אליה?", הוסיפה האחות.
כשהגיעו המודיעים של הצבא, בני המשפחה כבר היו מוכנים. "ידענו שהם צריכים להגיע. אחרי כל כך הרבה זמן, כבר לא חשבנו שהיא מתחבאת. אני לא יודעת מה הלחיץ אותי יותר – האפשרות שהיא נחטפה או שהיא נרצחה? כי לחשוב שמישהו שאתה כל כך אוהב נמצא בידיים כה רעות ואכזריות, זה קשה. אי אפשר להסביר את התחושות האלה".
למרות הזמן שחלף מאז המתקפה הרצחנית של חמאס, עד עכשיו המשפחה יודעת מעט על רגעיה האחרונים של שרון. "היא נכנסה לאוטו ונסעה משם יחד עם עוד חברה, והיה איתן עוד מישהו ברכב", תיארה הדס. "היא הגיעה לפקק שבו ירו בכולם וזרקו בקבוקי תבערה ורימונים. היא הספיקה לעשות פניית פרסה, והגיעה למרחק של 400 מטרים מקיבוץ מפלסים, כשכל הזמן יורים עליהם".
"בשלב מסוים היא יצאה מהאוטו ורצה לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, שם היו אנשים נוספים. היא ספגה שני צרורות של כדורים ומתה במקום, כולם שם נרצחו", הוסיפה האחות. "היא נלחמה על החיים שלה כמו לביאה, כל עוד היא יכלה. אבל מול כל כך הרבה מחבלים לא היה לה סיכוי. כשספדתי לה אמרתי 'את בגן עדן ואנחנו בגיהינום'. אדם נורמלי לא יכול להכיל את זה, אנחנו לא מעכלים".
שרון הייתה אם יחידנית שגרה בבית הוריה ברמת השרון, שם גידלה את שלושת ילדיה – איתי, בן 22, קורן, בן 19, ונעם, בן 15. "לא היה לה הרבה מבחינה חומרית, אבל היא תמיד נתנה לכולנו תחושה שהיא לביאה שנלחמת כדי שלא תהיה לנו תחושה של מחסור", סיפר הבן איתי. "תמיד הייתה עם חיוך מאוזן לאוזן ועם אנרגיות טובות".
כעת מנסים אהוביה של שרון להגשים שתי מטרות – להנציח את זכרה ולדאוג לילדיה, שכל כך היו קשורים אליה. לשם כך הם גם פתחו בגיוס המונים. "הם מאוד עטופים, יש להם המון חברים ויש להם אותנו", אמרה האחות הדס. "יש להם רגעים קשים – לאבד אמא יחידנית שהייתה כל עולמם זה דבר שילווה אותם כל חייהם. חשוב לדאוג להם, ולא ליום-יומיים ולא לשנה-שנתיים. לדאוג שיהיה כמה שיותר נחת בחיים שלהם".
