טבען של רוחות רפאים להישאר במקום שבו עונו ונרצחו, לרחף סביב אלו הממשיכים להלך באותם המסדרונות וללחוש באוזנם עד שמישהו יקשיב לסיפורן הנורא ויגאל אותן מהשכחה.
במשך יותר מ־60 שנה הסתובבו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת שטרסבורג שבחבל אלזס, בצפון־מזרח צרפת, סיפורים על ניסויים מחרידים שערכו הנאצים במרתפי המכון הפתולוגי של האוניברסיטה. השמועות אמרו שחלקי גוף של קורבנות יהודים עדיין שמורים במוזיאון של המחלקה. אך האוניברסיטה הקפידה לאורך עשרות שנים להכחיש את קיומן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלא שנחישותם של כמה רופאים הצליחה בתהליך הדרגתי להחזיר לכל 86 הקורבנות היהודים את שמם ואת סיפור חייהם. הם היו אסירים באושוויץ שהובאו בטרנספורטים מיוחדים כדי לשמש כ"חומר לניסויים". הם נרצחו במיוחד במחנה נאצוויילר־שטרוטהוף, כ־60 ק"מ מערבית לשטרסבורג, כדי ששלדיהם יאכלסו מוזיאון אנטומי וידגימו עד כמה הגזע היהודי שהיה אמור להיכחד שונה במורפולוגיה שלו מהגזע הארי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בתהליך הגילוי צפו גם שמותיהם של צוענים, אסירים פוליטיים ופליליים והומוסקסואלים לא־יהודים שעברו ניסויים מחרידים, חלקם כושלים, כדי למצוא חיסונים למחלות שונות ומשונות. כך הובא קצת מזור למשפחות שלא הפסיקו לחפש איפה ואיך וכיצד נרצחו היקרים להם.
אחרי עשור של טפטופים ומחקרים עצמאיים, ב־2016 הקימה האוניברסיטה ועדה מטעמה לבדיקת ההיסטוריה שלה בתקופת הכיבוש הנאצי, ומסקנותיה הוגשו השנה. היוזמה המבורכת שבה הושקעו 750 אלף יורו, כשמונה אחוזים מתקציב המחקר השנתי של האוניברסיטה, הגיעה אחרי השערורייה שהתעוררה שנה קודם לכן. ראשית התפרסם בצרפת ספר על הפרשה מאת רופא יהודי בשם מישל סימז, שהוא גם כוכב טלוויזיה, ועורר הדים רבים. אחר כך היה זה ד"ר רפאל טולדנו, בוגר הפקולטה לרפואה בשטרסבורג, שמצא במרתפי המכון הפתולוגי שלוש צנצנות שרידים של קורבנות יהודים שנשמרו במוזיאון המחלקה.
"זו נקודת מפנה בהיסטוריה של האוניברסיטה", מכריז פרופסור מישל דנקן, נשיא האוניברסיטה, בראיון מיוחד ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "אני חושב שיש גם שינוי בין היחס של הדור הצעיר לאלו שקדמו לו בהתייחסות להיסטוריה".
דנקן מסביר כי "לאוניברסיטה היו שלוש מחויבויות בדוח הזה: הראשונה היא למחקר מדעי מדויק ואובייקטיבי. השנייה היא לאזרחי צרפת. השלישית היא אתית. יש לנו התחייבות מוסרית למעשים נפשעים שנעשו כאן ועל ידי קודמינו במקום".
אחרי שש שנות מחקר שבהן נבחנו 150 אלף דפי מסמכים ו־40 אלף דגימות ומוצגים ביולוגיים בארכיונים של כל מעבדות הפקולטה, הגישה הוועדה בחודש מאי האחרון דוח של 500 עמודים ובו סוף־סוף מקבלת האוניברסיטה אחריות על עברה. "זו הייתה יוזמה שלנו להגיע לחקר האמת. רצינו להראות שאין לנו יותר מה להסתיר. זו גם הסיבה שהוועדה מורכבת ברובה ממומחים בינלאומיים חיצוניים לאוניברסיטה", מסביר הנשיא דנקן ומוסיף כי לצד הצדק שצריך להיעשות עם הקורבנות, "חשוב לזכור ש־500 סטודנטים ואנשי צוות נעצרו על ידי הנאצים כי היו במחתרת וחמישה הוצאו להורג. בהסתרת הפשעים באוניברסיטה בתקופת הנאצים דנים גם אותם לשכחה".
בוועדה סבורים שלא הייתה הסתרה מכוונת של שיירי הגופות. "הצנצנות נשכחו", טוען פרופ' בונה. ד"ר טולדנו דוחה בכעס את התיאוריה הזו: "הפורמלין בצנצנת מתנדף. מישהו צריך להחליף אותו כל שנה. לא ייתכן שאף אחד לא ידע"
במשך שנים הייתה הגישה הרשמית של האוניברסיטה כי כל הצוות הצרפתי עזב לעיר הדרומית קלרמון־פראן ש"באזור החופשי" בשליטת ממשלת וישי. שם הם המשיכו לפעול כמוסד לחינוך גבוה וכבית חולים אזרחי רגיל. חבל אלזס, לעומת זאת, החליף ידיים מספר רב של פעמים במהלך ההיסטוריה בין צרפת לגרמניה. עם כניסת הגרמנים לעיר שטרסבורג ב־1940 העיר סופחה מיד לגרמניה ולא נתפסה כשטח כבוש. את האוניברסיטה מצאו הגרמנים ריקה מאדם ומרוב הציוד. היא נפתחה מחדש ב־1941 כ"רייכסאוניברסיטאט שטרסבורג" שהייתה כפופה לצבא הגרמני ולאס־אס. חלק מהצוות הזוטר במוטציה הזו היה צרפתי. משתפי פעולה, מדענים שהוכרחו באיומים לחזור לעבודתם וגם, מצוין בדוח, חברי המחתרת הצרפתית שפעלו בסתר.
כותרת הדוח הסופי היא, ולא במקרה: "הפקולטה לרפואה של הרייכסאוניברסיטאט שטרסבורג ובית החולים האזרחי, תחת הסיפוח הכפוי בין 1945-1940". קרי הדוח אינו מתמקד רק בניסויים ובקורבנות. הוא גם דן בתפקוד בית החולים שפעל במקום, בחברי הסגל ששיתפו פעולה עם הנאצים אך גם באלו, שיחד עם הסטודנטים היו פעילים במחתרת. החלק המוקדש להתעללות בקורבנות אמנם עומד במרכז ממצאי הוועדה אך נראה כי לאוניברסיטה חשוב להדגיש גם צדדים אחרים. הכאה על חטא לצד נקודות חיוביות למשפט ההיסטוריה.
אך עדיין מדובר בצעד גדול קדימה: אוניברסיטת שטרסבורג דבקה עד 2015 בגרסה שהפשעים שהתרחשו באוניברסיטה הגרמנית בתקופת המלחמה לא קשורים אליה. "הקירות אינם אשמים", השיבו שם במשך שנים רבות. עכשיו זה השתנה.
"סוף־סוף הגיע הרגע שבו האוניברסיטה מוכנה להתמודד עם התקופה הזו בעברה", מברך פרופסור כריסטיאן בּוֹנַה, חבר הוועדה, רופא והיסטוריון רפואי המלמד באוניברסיטה. הוא מסביר כי "המחקרים הראשונים התפרסמו בשנות ה־80 דווקא על ידי היסטוריונים גרמנים. בצרפת דובר מעט מאוד על הנושא". בונה בן ה־57 פירסם את מחקרו הראשון על ההיסטוריה האפלה של האוניברסיטה כבר ב־2007. אבל עד 2015, נתקל הפרופסור בהרבה קירות בדרך לאמת והנה, סוף־סוף, מסך העשן מתפוגג. כעת מתכוונים באוניברסיטה ללמד את הסטודנטים את תולדות הפרק הזה, להקים אתר וירטואלי לאיסוף מידע על הקורבנות ולהנציח אותם. חלק מ־13 חברי הוועדה כבר מכינים ספרים בנושא, ותערוכה במחנה הריכוז הסמוך נאצוויילר־שטרוטהוף שאמורה גם לנדוד ברחבי גרמניה וצרפת. אז נכון שהדוח לא נחתם בהתנצלות רשמית - אך בהחלט יש בו נטילת אחריות על עברה של האוניברסיטה והתחשבנות עם עברה.
דצמבר 1944. העיר שטרסבורג משוחררת מידי הנאצים. למרות הצורך לשלוח במהירות האפשרית את מירב החיילים לחזית שעדיין ניטשת לא רחוק מהעיר, כוחות הצבא הצרפתי בודקים ביסודיות את המרתפים הנטושים של המכון הפתולוגי של ה'רייכסאוניברסיטאט שטרסבורג'.
בראש הצוות עומדים שלושה פתולוגים. הם מוצאים שם חביות ומיכלים עם 150 גופות שלמות ועוד חלקי גוף אחרים. לרובן חסר ראש. החוקרים יגלו אח"כ שהראשים נשרפו בקרמטוריום של המכון. הגופות משומרות בפורמלין. איש לא יודע את זהותם אולם ברור שמדובר בפשעי מלחמה שאת ההוכחות להם לא הספיקו הגרמנים להשמיד. לאחר בדיקה פורנזית מגיעים החוקרים למסקנה כי מדובר ב־225 קורבנות שונים.
9 צפייה בגלריה
40 אלף דגימות ומוצגים נבחנו. צנצנות ומכלים מתקופת המלחמה שהתגלו בעבודת ועדת החקירה
(צילום: CHRUS)
הם מבינים שרובם נרצחו במיוחד לצרכי מחקר. ראשית הגיעו מאושוויץ וממחנות ריכוז אחרים קורבנות לא יהודים שנרצחו כדי לחקור את גז החרדל וחיסון טיפוס הבהרות. אחר כך הגיעו תורם של 86 הקורבנות היהודים. הם נבחרו בקפידה באושוויץ על ידי שני אנתרופולוגים נאצים ונשלחו למחנה הריכוז נאצוויילר־שטרוטהוף. שם הם נרצחו, בין ה־11 ל־21 באוגוסט 1943 בתא גזים מאולתר, שהוקם במיוחד עבור המחקרים של פרופסור אוגוסט הירט, חבר המפלגה הנאצית ומדען מוערך לפני המלחמה, ועמיתיו הדוקטורים אוטו ביקנבאך ואויגן האגן. השלושה דרשו "חומר ביולוגי טרי" ולא גוויות שנרצחו קודם באושוויץ ונשלחו ברכבות למכון הפתולוגי, כפי שהיה נהוג עד אז.
בנובמבר 1944, מתייצב במפקדה של הגנרל פיליפ לקלר שפיקד על מבצע השחרור, אחד מאנשי הסגל לשעבר של האוניברסיטה. אנרי אנריפייר היה יליד אלזס שגויס בכפיה כאחד מעוזריו של הירט. הוא אולץ לנקות את הגוויות שהגיעו מתא הגזים הסמוך ולהכניס אותן למיכלי הפורמלין. הוא הבין כי הפעם מדובר באסירים שנרצחו במיוחד לצורך הניסויים והעתיק בחשאי את המספרים שקועקעו על זרועם. כשהירט ברח משטרסבורג לפני שחרורה, חיבל אנריפייר ככל יכולתו בניסיון ממוניו להשמיד ראיות.
"הגעתי לאחיינים של אחד הקורבנות", אומר ד"ר לאנג שהיה חבר בוועדת החקירה. "אמרתי להם: 'אני מצטער שאני פותח את הפצעים'. האחיינית ענתה לי: 'הם מעולם לא נסגרו. אתה חייב להמשיך'"
אנריפייר מביא למפקדה של לקלר את המספרים שהעתיק מזרועותיהן של 29 הנשים ו־57 הגברים היהודים. הפרופסור הגרמני לא הספיק לעבד את הגופות כדי לשמר רק את השלדים למוזיאון, כפי שהתכוון בתחילה. הפתולוגים הצרפתים המזועזעים מתחילים מיד בניסיונות להבין את מה שהתרחש במרתפי האימים ולזהות את הקורבנות. אחת הגוויות, כפי שכתוב בדוח, "שוקלת 49 קילו, גובהה 166 סנטימטר, ועל זרועה מקועקע משולש עם נקודה במרכזו ומספר: 107969". אך רק ב־1985 יתגלה בחיפוש ברשימת האסירים באושוויץ במי מדובר. זהו השם הראשון שזוהה בוודאות מבין 86 הקורבנות היהודים ובמשך 18 שנים ישאר גם הקורבן היחיד ששמו הוחזר לו: מנחם טאפל.
הפתולוג הצרפתי, קמיי סימונן, שמצא וניתח את הגוויות עם השחרור, מחליט לשמור בצנצנות כמה דגימות פיזולוגיות של הקורבנות, כדי שישמשו כהוכחות נגד הרופאים הנאצים. הוא נרעש ממה שהוא מוצא במערכת העיכול של טאפל וסבור שזוהי הוכחה ניצחת להתאכזרות הנאצים לאסיריהם. קליפות תפוחי אדמה היו מזונו היחיד עד שנרצח בתא הגזים. מעטים ידעו כבר אז כמה נורא היה המצב בכל מחנות ההשמדה.
"מנחם טאפל נולד ב־21 ביולי 1900 בגליציה. הוא עבר לברלין והתגורר, למרבה האירוניה, ברחוב אלזס בעיר. הוא, אשתו ובתו מגיעים לאושוויץ במארס 1943. הן נרצחות מיד והוא מועבר מאוחר יותר למחנה נאצוויילר־שטרוטהוף לצורך הניסויים".
המספר הוא פרופסור להיסטוריה ולאנתרופולוגיה, הנס־יואכים לאנג מאוניברסיטת טובינגן, בדרום מערב גרמניה. הוא הקדיש את חייו, בהתנדבות, לזיהוי שמות 86 היהודים והביוגרפיות שלהם. גם הוא חבר בוועדה שהקימה האוניברסיטה ב־2016.
מתי התחלת להתעניין בזהות קורבנות השואה?
"ב־1981 הגיעה לטובינגן קבוצה של ניצולי שואה שהיגרה לישראל. הייתי אז עיתונאי צעיר ונלוויתי אליהם. התחלתי לתהות איך זה שבספרי ההיסטוריה מדברים בעיקר על הפושעים אבל לא מספרים מספיק מי היו הקורבנות. קראתי את ספרו של ההיסטוריון הישראלי שאול פרידלנדר, 'עם בוא הזכרון' שבו הוא משלב היסטוריה עם סיפורו האישי והבנתי שאפשר לכתוב אחרת מהסגנון האוניברסיטאי היבש".
ללאנג בן ה־71 יש אתר שבו הוא מספר את קורות החיים של כל אחד מ־86 הקורבנות. יש לו בקשה: "לא כל הביוגרפיות מלאות. אנא היכנסו לאתר ואם יש לכם פרטים חדשים כתבו לי!".
קשה לך להיות גרמני ולחקור את זוועות השואה?
"אני לא יכול לשנות את העובדה שאני גרמני. אני מנסה למצוא קרובים של הקורבנות. רק בשבוע שעבר ביקרתי בבית הקברות היהודי בשטרסבורג בקבר האחים לנרצחים עם קרוב משפחה שזה עתה גילה את הסיפור. אלו הרגעים שהכי מרגשים אותי. פעם הגעתי לאחיינים של אחד מהקורבנות. אחרי ההלם הראשוני הם הזמינו אותי לקפה כדי לשמוע על יקירם. אמרתי להם: 'אני מצטער שאני פותח את הפצעים'. האחיינית ענתה לי: 'הם מעולם לא נסגרו. אתה חייב להמשיך'".
אוספים אנטומיים לצורכי לימוד היוו מקור גאווה במכונים הפתולוגיים באוניברסיטאות מאז המאה ה־19. האוניברסיטאות הגרמניות היו גאות בהן במיוחד. תחילת המלחמה סימנה עבורם תקופת שפע בתחום.
האנס־יואכים לאנג מתאר בספרו "השמות מאחורי המספרים" כיצד החלו המכונים הפתולוגים לפנות לאס־אס. כדי לקבל גופות. הרמן פוס, קולגה של אוגוסט הירט באוניברסיטת פוזנן, שהייתה אז תחת שליטת גרמניה, מגלה שהגסטאפו שורף גופות של אסירים במחנות סביב, פולנים ויהודים, במרתפי המכון. הוא פונה אליהם ומבקש להשתמש בחלק. חבל לבזבז. שמו של פוס הולך לפניו והצוות שלו מתחיל לספק "חומר אנטומי יהודי" לאוניברסיטאות רבות באזורי שליטת הרייך. באוספים של המוזיאון לטבע של וינה נשמרו שרידים כאלו עד 1991, ורק אז הובאו לקבורה. מחירה של 'גולגולת יהודית' היה 25 רייכסמארק. "גולגלות פולנית" עלתה רק 15.
9 צפייה בגלריה
ניסויים מחרידים בגז חרדל וטיפוס הבהרות. חניכת האוניברסיטה כמוסד נאצי בתקופת הכיבוש
(צילום: Süddeutsche Zeitung)
הירט שמע ממכונים אחרים על אספקת הגופות וב־1942 ביקש 150 גופות של יהודים לאוסף האנתרופולוגי של המוזיאון. הנה אחד הגילויים החדשים והמזעזעים בדוח של ועדת האוניברסיטה: מסופר לראשונה כי הירט ביקר גם במחנה הריכוז דכאו באותה השנה, כדי לבדוק את האפשרויות להשגת "חומר אנטומי יהודי". הוא משתתף בניסוי של רצח אסיר בהיפותרמיה, עורך את הניתוח לאחר המוות כדי להשיג רקמות "עדיין חמות" ואף דן באפשרות של "העברת דברים מוכנים" - כלומר דוגמיות, לשטרסבורג.
דוקטור אויגן האגן בחר לבדוק אפשרות לחיסון נגד טיפוס הבהרות. הוא הזריק ל־308 צוענים ואסירים פוליטיים את החיידק במינונים יותר ויותר גבוהים. את החיסון הוא לא מצא. גם הניסויים של אוטו ביקנבאך בגז החרדל היו אכזריים במיוחד. חלק מהאסירים נשלחו בחזרה לאושוויץ על ידי הירט, שפיקח על הניסויים, כי היו בעיניו "חומר ניסוי פגום". הם מתו בדרך או נרצחו באושוויץ. אלו שכן נבחרו לניסוי "הוכנסו בקבוצות של ארבעה לתא והגז הוזרם במינון יותר ויותר גבוה. החל ב־1.5 גרם וכלה ב־10 גרם. כל ניסוי ערך בין 22 ל־30 דקות" - נכתב בדוח הוועדה של שטרסבורג - "חלקם סבלו מבצקות בריאות. הרופאים בירקנבאך והירט חיפשו את המינון הקטלני". כמעט כל הקורבנות מתו בייסורים קשים כמה ימים לאחר מכן.
דרכו של הירט להשגת "החומרים" עבור שטרסבורג לא הייתה קלה. הבירוקרטיה הגרמנית הכריחה אותו להגיע עד להיינריך הימלר כדי לקבל אישור. הוא נעזר בוולפראם סיברס, ספרן לשעבר, שעמד בראש ארגון "אננארבה" "קהילת המחקר למורשת האבות הגרמנית". ייעודו של הארגון היה להוכיח, בתאוריות פסאדו־רפואיות, את ההבדל הגנטי בין הגזע הארי לנחותים ממנו.
הקבוצה הראשונה של היהודים שהגיעו מאושוויץ נשלחה ממחנה נאצוויילר לתא הגזים הסמוך בשטרוטהוף ב־11 באוגוסט 1943. היא כללה 15 נשים. פריץ לטו, רופא גרמני אנטי פשיסטי שהוכרח לעבוד במחנות בוכנוואלד ונאצוויילר, מעיד בספרו "רופא בגיהינום" כיצד "הנשים עלו לרכב עם חפציהן כשהן צוחקות ומקשקשות", כי לא ידעו שפניהן להשמדה.
תא הגזים נבנה בבניין ששימש קודם לכן כמסעדה של העיירה שטרוטהוף. לא רחוק משם עמדו מלון וחווה. יוסף קראמר, מפקד המחנה שהעיד ב־1945 על הזוועות שהתרחשו בתקופתו, סיפר כי הם, הנאצים, התקשו לדחוף 15 נשים לתא של 2.4 מטרים רבועים. האנס־יואכים לאנג, שמחקרו מתאר בפרטי פרטים את רצח 86 היהודים, מצטט בספרו עדות של אישה שגרה בחווה הסמוכה: "הצרחות של הנשים הגיעו עד אלינו. אחרי חצי דקה הן הפסיקו".
כשנגמר הרצח, אספו קציני האס. אס את חפציהן של הקורבנות וגנבו את אלו שמצאו חן בעיניהם, כך מתאר לטו. הגופות נשלחו משם לאוניברסיטה. אנרי אנריפייר, האיש שהביא למפקדה הצרפתית אחרי השחרור את רשימת הקורבנות, סיפר איך נשמרו הגופות בחמישה חדרים, 14 גופות בכל מיכל, בתמיסת פורמלין.
הרופא והחוקר פול ווינדלינג, מאוניברסיטת ברוקס באוקספורד מתמחה בהיסטוריה של קורבנות הניסויים הרפואיים הנאציים במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא אחד משלושת ראשי הוועדה של אוניברסיטת שטרסבורג. "רבים מהאסירים היהודים באושוויץ באותו הזמן היו מסלוניקי. הם מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר בין 86 היהודים שנבחרו להישלח למחנה נאצוויילר־שטרוטהוף ולהירצח בתא הגזים שם. אבל היו גם יהודים פולנים. אפשר לראות את גלי המשלוח של היהודים מכל אירופה לאושוויץ דרך הניסויים הרפואיים. הקורבנות של מנגלה, למשל, הם רובם יהודים הונגרים וצ'כים".
יש לך הערכה כמה יהודים נרצחו בניסויים הרפואיים במהלך המלחמה?
"ספרתי 28,861 קורבנות של ניסויים רפואיים. ככל שאני מתקדם במחקר כך אני מזהה יותר ויותר יהודים בין הקורבנות. בסופו של דבר אני מעריך שהם היוו כמחצית מהנרצחים. צריך לזכור שחלק מהם לא זיהה את עצמו כיהודי אך נחשב כזה בעיני הנאצים". הוא מספר למשל את סיפורה של אליס סימון, שהתנצרה וחיה כגרמנייה בברלין, אך נכללה באותו משלוח של 86 היהודים. כל החוקרים שעימם דיברתי מדגישים את החשיבות בלראות את הקורבנות מאחורי המספרים.
מספר המסמכים והעדויות שהשגתם בוועדה הוא עצום. היה שלב שבו לא יכולת יותר?
"אני מתמחה בקורבנות הניסויים הנאצים ולפעמים אני צריך לנסות ולזהות חלקי גוף. מישהו צריך לעשות את זה ואני זה שאמר: אוקיי, זה תפקידי. והעבודה שלי תימשך גם אחרי שהגשנו את מסקנות הוועדה"'.
הגילויים המחרידים משטרסבורג מעלים שורה של שאלות אתיות חריפות. מתברר למשל, שמסקנות חלק מהניסויים שנערכו הופיעו בספרות הרפואית בארה"ב עד 1983. אח"כ הוסרו, בעיקר בגלל שכבר לא היו רלוונטיות. פרופסור בונה מסביר כי תוצאות הניסויים בגז החרדל והפוסגן "שימשו כדי להציל חיי אדם בתאונות במפעלים בארה"ב בשנות ה־60".
לגיטימי בעיניך שתוצאות ניסויים אלו יהיו בשימוש?
"אם הן יכולות להציל חיי אדם... אני חושב שצריך דיון ציבורי במקביל להקמת וועדת אתיקה כדי לדון בנושא. זו אינה עבודתנו כהיסטוריונים בוועדה".
פרופסור פול ווינדלינג יותר נחרץ. "אני מתנגד ומאוד ביקורתי כלפי כל שימוש בתוצאות ובשרידים שהושגו בצורה לא אתית. זו דעתי האישית ולא מסקנות הוועדה. אבל אי־אפשר לשנות את העובדה שהניסוי הזה קבע את רמת הרעילות של גז החרדל".
פרופסור בונה מסביר כי הירט, בירקנבאך והאגן "התנהגו במחנות כאילו הם ביולוגים ימיים שבודקים יצורים בלב האוקיאנוס. מבחינתם מדובר היה 'בחומר אנושי' שאפשר להשיג בכמויות בלתי מוגבלות ובלי נקיפות מצפון. זהו מדע ללא בלמים, ללא מכשולים. ההיגיון לפיו הוא פועל מגיע עד לרצח. זו נקודה שהייתה מאוד חשובה לנו במסקנות הוועדה". הוא מדגיש ש"אין מדובר ב'פסאודו מדע' או רופאים מטורפים שעורכים ניסויים עם פרוטוקולים לא קוהרנטיים. הם ידעו שהם מקריבים חיי אדם כדי להשיג תוצאות. אבל האנשים הללו לא היו שווים כלום בעיניהם אז לא הייתה בעיה להשתמש בהם".
הגופות השלמות שנמצאו עם שחרור שטרסבורג ב־1944 נקברו מיד אחר כך בבית הקברות היהודי בעיר, בלי שמות. בספטמבר 1951 הועברו לשם גם חלקי הגופות שנקברו ב־1944 בקבר אחים אחר, והוקמה מצבת זיכרון במקום. הירט ברח מיד אחרי שחרור שטרסבורג לגרמניה. הוא התאבד ביריית אקדח. האגן וביקנבאך נידונו למאסר עולם בצרפת עם עבודות פרך ב־1951. השניים עירערו ושנה לאחר מכן המתיק בית המשפט בעיר ליון את עונשם ל־20 שנות מאסר. אלא שב־1955 חנן אותם הגנרל דה גול והם חזרו לגרמניה ונפטרו בגיל 74 ו־71 כשהם ממשיכים לעסוק ברפואה ובמחקר. מדוע חנן דה גול את השניים? אין תשובה נחרצת. ההיסטוריונים סבורים כי התחממות היחסים בין צרפת לגרמניה גרמה למחווה זו. בירקנבאך אף הגדיל לעשות והשיג ב־1966 פסיקה של בית הדין המשמעתי לרופאים בקלן, שבה הוכרז כי לא הפר את חובתו המוסרית והמקצועית כרופא בניסויים שערך בנאצוויילר־שטרוטהוף.
בינתיים, הפתולוג הצרפתי קמיי סימונן, שגילה את הגופות אחרי שחרור העיר, מונה למנהל המכון הפתולוגי באוניברסיטה. הוא מחליט לשמור שלוש צנצנות במוזיאון הפתולוגי של האוניברסיטה, שם שמורות גם דוגמאות של אחרות של קורבנות ירי, דקירות סכין ושאר אסונות, לצורכי לימוד. הפרשה שוקטת לתקופה ארוכה.
פוליטיקאים מהימין הקיצוני בצרפת, כמו מרין לה פן ואריק זמור, ממשיכים לדבוק בגרסה לפיה ממשלת צרפת הייתה בגלות בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה ולכן "משתפי הפעולה אינם מייצגים את המדינה". רק ב־1995 התנצל הנשיא שיראק וקיבל אחריות בשם צרפת למעשיה בתקופה זו.
זה הסבר אחד לעיכוב הגדול בהתחשבנות של האוניברסיטה עם עברה. ד"ר רפאל טולדנו, מי שמצא את שרידי הקורבנות היהודים באוסף צנצנות המעבדה הפתולוגית של האוניברסיטה ב־2015, הוא האיש שגרם לסערה שהביאה להקמת הוועדה, ועד עכשיו יש לו השגות עם חלק ממסקנותיה. טולדנו בן ה־42 הוא רופא כללי בשטרסבורג עם דוקטורט ותיאבון להיסטוריה של הרפואה. הוא מדבר בשטף, מבלי לרכך את המציאות. זה גם מה שגרם לעזיבתו של טולדנו את הוועדה, בה היה חבר עם הקמתה, אחרי שנתיים. הוא לא הרגיש שקיבל גישה מלאה לחומר ומקווה שהמצב ישתנה עכשיו והוא יוכל לקרוא שוב מסמכים שלטענתו "הוסרו מהמדפים במהלך הכנת חלקי בדוח". ועדיין, הוא מברך על עבודת הוועדה והדוח שיצא.
"ב־1999 הייתי סטודנט בפקולטה", הוא משחזר את התהליך שהביא לגילוי. "שמעתי, כמו כולם, את הסיפורים על שרידי הקורבנות במוזיאון המעבדה לפתולוגיה. כיהודי הזדעזעתי". טולדנו מספר כי הרגע שהדליק עבורו את הניצוץ היה הרצאה של לאנג באוניברסיטה. "הוא סיפר את תולדות רצח 86 היהודים ואת סיפור חייהם כשקרא בקול רם את שמם של הקורבנות עמדו כל הנוכחים בדומייה. זה היה רגע חזק ושאלתי את עצמי: האם אנחנו בטוחים שלא מסתירים יותר שרידים באוניברסיטה?"
טולדנו פנה לפרופסור בונה שהציע לו להתחקות אחר הניסויים של ד"ר האגן בצוענים, שהיו פחות מוכרים בזמנו. וכך, בתום שש שנים, הגיש טולדנו את הדוקטורט בנושא, אך הוא המשיך לבדוק את האפשרות כי שרידי קורבנות יהודים עוד נמצאים באוניברסיטה. ועכשיו אנו יודעים שהיו לפחות את שלוש הצנצנות ששמר הפתולוג סימונן.
מכאן מתפצלות הגרסאות. פרופ' בונה מסביר כי מסקנות הוועדה הן כי "הצנצנות נשכחו. החדרים הללו לא היו מוזיאון או שימשו באמת כחדר לימודים. השנים עברו, הפתולוגים השתנו ואף אחד לא זכר שהן קיימות". ד"ר טולדנו אינו מקבל את התיאוריה הזו. "הפורמלין בצנצנות מתנדף", הוא אומר לי בכעס לא מוסתר. "מישהו צריך להחליף אותו כל שנה. לא יתכן שאף אחד לא ידע".
טולדנו התעקש. ב־2009 הייתה לו תוכנית לסרט דוקומנטרי על הנושא. האוניברסיטה סרבה לשתף פעולה. "אין יותר שרידים" אמרו לו. אלא שב־2015 מצא רפאל טולדנו את האקדח המעשן: מכתב של קמיי סימונן מ־1952, המסביר כי השרידים נמצאים במוזיאון הפתולוגי באוניברסיטה. "גיליתי שמי שכתב במשך שנים את הודעות ההכחשה על המצאות השרידים באוניברסיטה היה מנהל מחלקת הפתולוגיה דאז. למזלי, כשמצאתי את המכתב התחלף המנהל".
טולדנו קבע עימו פגישה. הפרופסור ז'אן־סבסטיאן ראול הזדעזע ממה ששמע. הוא נטל מיד את מפתח החדר הקטן שמול משרדו, שם נשמרו הצנצנות ונכנס אליו יחד עם ד"ר טולדנו. "לקח לנו חמש דקות למצוא את הצנצנות. בשתיים היו חתיכות עור ובשתיים אחרות היו שאריות של קיבה של אחד הקורבנות. את המספר שהיה כתוב עליו הכרתי בעל פה: זה שקועקע על זרועו של מנחם טאפל". תמונה של הצנצנת הזו מובאת בעמודים אלה לראשונה. כתוב עליה: " ניתוח לאחר המוות מספר 13: מנוח מספר 107969... תוכן הקיבה: קליפות תפוחי אדמה".
9 צפייה בגלריה
הגילוי המרשיע. הצנצנת עם מספרו של הקורבן מנחם טאפל שנותרה בפקולטה
(צילום: ד"ר רפאל טולדנו)
טאפל הוא הידוע מבין 86 הקורבנות. "הזדעזעתי. הייתי המום", נזכר טולדנו בבעתה. "לא חשבתי שהצנצנות עדיין תהיינה שם. חשבתי שהם החביאו או השמידו אותן. זה היה בלתי נסבל עבורי. אני הרי מכיר את הסיפור שלהם: כיצד ניצודו, הוגלו, היו באושוויץ, הועברו לשטרוטהוף ונרצחו בתא הגזים. והנה הם בצנצנות במוזיאון של הפקולטה לרפואה. עבורי, כיהודי, זה היה נורא".
הוא מוסיף כי פרופ' ראול, שהיה גם הוא בהלם מהגילוי "רצה שאקח את הצנצנות מייד ואדאג שהם יקברו באופן הולם". טולדנו סירב, כמובן. אחר כך נודע לו כי הפקולטה לרפואה רצתה לקבור את השרידים בהיחבא. המשא ומתן עם טולדנו ארך עשרה ימים, בסופם הזמינה האוניברסיטה את הרב הראשי של שטרסבורג, באותה התקופה, רנה גוטמן.
"מיד לאחר גילוי השרידים ערכנו טקס פרטי, בנוכחות אנשי החברה קדישא ונציגי האוניברסיטה, שבו הועברו לידיי הצנצנות", מספר גוטמן, שפרש מתפקידו ב־2017 ומאז הוא מתגורר בירושלים. "לאחר זמן מה התקיים טקס ממלכתי. זה היה מרגש מאוד ואני חושב שזה אחד הגורמים שעזרו לשינוי בתפיסה של האוניברסיטה. מגיע להם הרבה כבוד על אומץ הלב שגילו בפרשה".
במהלך עבודות הוועדה בחנו חבריה וצוותיהם כל פינה ומגירה בארכיוני הפקולטה כדי לבדוק אם נשארו עוד שרידים מתקופת הניסויים, מלבד שלוש הצנצנות שנמצאו על ידי טולדנו ב־2015. פרופ' פול ווינדלינג בטוח שלא. ד"ר רפאל טולדנו אינו משוכנע.
אך הרב גוטמן מצידו מסתכל על המעגל שכן נסגר. "קברנו את הרקמות ביחד עם שרידי הגופות", הוא מספר ומתרגש להיזכר כי "בית הקברות היה מלא באנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון. יהודים ונוצרים, נציגי הממשלה, האזור והעיר וסתם אזרחים. הנאצים רצו להשמיד כל זכר של היהודים. הניצחון שלנו הוא הזיכרון".
רוחות הרפאים יכולות עכשיו לנוח. קולן נשמע.
