מערכת הבחירות שהסתיימה בשבוע שעבר החזירה את השיח הציבורי שנולד ב-1996 סביב הפער בין אלה שרוצים מדינה יהודית לאלה המבקשים מדינה ישראלית. אני שייך לקבוצה השנייה, מכיוון שהאפשרות הראשונה היא לטעמי מסוכנת, אנטי-דמוקרטית, ונטולת בסיס – תפיסתי-קונספטואלי או מוסרי - מבחינה חוקית, הגדרתית ומשטרית.
אתחיל בבסיס התפיסתי: מדינה היא מושג אובייקטיבי המורכב מטריטוריה המסומנת על ידי גבולות, אנשים המאכלסים את השטח וריבונות, שהיא היחס בין הסמכות השלטת לבין העם המעניק לה לגיטימציה. כל מי שחי בתוך גבולות המדינה, משלם מסים, תורם לכלכלה ויש לו מעמד של אזרח, המדינה היא שלו והוא שלה באותה מידה. המושג "אזרחות", שהגיע לשיא משמעותו עם המהפכה הצרפתית, הוא קו המשווה של כל מי שמתגורר בתוך המדינה.
דת היא מושג סובייקטיבי הקשור לעולמו הפנימי של כל מאמין ומאמין. אף שיש לה סממנים ומשמעויות חברתיות וקהילתיות, היא בעיקרה מושג אינדיבידואלי, הנוגע לאמונה פרטית ולהתנהלות אישית בין אדם למקום. מכאן שהמושג "מדינה יהודית" מהווה סתירה לוגית: מדינה - שהיא ישות חוקית, שאינה אמורה להבחין או להפלות בין אנשים או קבוצות על סמך נטיות והעדפות אישיות – לא יכולה להתאפיין באמות מידה סובייקטיביות.
גם לאום מהווה אמת מידה סובייקטיבית לשיוך של בני אדם לקבוצות שונות על פי היסטוריה, חגים, מועדים, דגלים או המנונים. באותו אופן, תרבות היא מוקד סובייקטיבי לבניית זהות קולקטיבית על פי מנהגים, מאכלים, ריקודים או פרטי לבוש.
מדינה היא מערכת של בירוקרטיות, נהלים, חוקים ופרוצדורות שיעדם לדאוג לביטחונם ורווחתם של האנשים המאכלסים אותה. לא פחות ולא יותר. אם היעדים האלה מכוונים או נקבעים על ידי קריטריונים סובייקטיביים כמו דת, תרבות או לאום, נוצר מתכון ודאי לאי-שוויון ואפליה. ארה"ב היא מדינה: אין דת אמריקנית ואף לא לאום אמריקני או "תרבות אמריקנית" אחידה. ארה"ב מכילה בקרבה שלל לאומים, דתות ותרבויות, כשלאף אחד מהם אין חזקה או בעלות על הטריטוריה, האזרחות או הריבונות.
מכיוון שכך, מדינה המושתתת על עקרונות אובייקטיביים של אזרחות ושוויון בפני החוק מתמקדת בניסיונות לשלב, לגשר ולחבר בין כל הקבוצות הסובייקטיביות הגרות בה. ניסיונות אלה יקפידו על הכרת האחר, הבנתו והכלתו, יצירת מנגנונים של ניהול ויישוב סכסוכים, בניית מערכות חינוך וחיברות (סוציאליזציה) המשתפות את כל הקבוצות, ועידוד יחס של סובלנות ואמפתיה בין כולן כדי לשמר ולטפח את חוסנה ויציבותה של המדינה.
מדינה הנשענת על סממנים סובייקטיביים תהיה בהגדרה סקטוריאלית, נפוטיסטית ומפלה. באופן עקבי היא תקדם ותעדיף קבוצות מדת, לאום או תרבות מסוימת. כל המאפיינים שצוינו למעלה, כמחזקים ומייצבים את המדינה כולה, לא יהיו קיימים בה. להיפך: מדינה כזאת תייצר מתחים ושסעים בלתי פתירים שיערערו את יסודותיה ויהפכו את שיטת הממשל בה לאנטי-דמוקרטית ודרקונית.
לדגול במושג הכלאיים שקרוי "מדינה יהודית" זו לא אלטרנטיבה לרעיון המדינה הישראלית אלא אבן הנגף שלה. רעיון המדינה הישראלית הוא שבתוך הטריטוריה ותחת החוק הישראלי מצויים לאומים, תרבויות ודתות שונות. המרחב הציבורי שמהווה או מספקת המדינה שייך באותה מידה לכל הישויות הסובייקטיביות שבה.
ישראל היא מדינת היהודים, כלומר של אלה שיחפצו לבוא אליה ולגור בה (מסיבות של אנטישמיות, זהות וכו'). אבל היא איננה מדינה "יהודית". ההבדל אינו סמנטי אלא מהותי. במדינת היהודים הדגש הוא על התוכן - האנשים, החברה והיהודים הגרים בה. הם הרוב, אך הם לא היחידים ולא הבלעדיים.
ד"ר מולי פלגבמדינה "יהודית", הדגש הוא על המסגרת – המדינה. ואם זו יהודית (כלומר החוקים, הנהלים, הפרוצדורות הם "יהודיים"), הרי שכל מי שאינו יהודי אוטומטית הופך לסוג ב', לזר, לאחר, למסוכן. בנימין זאב הרצל קרא לספרו המכונן "מדינת היהודים", לא "המדינה היהודית", והפרק הרביעי בו מוקדש להפרדת הדת מהמדינה. זוהי בעצם הסוגייה המרכזית שהוצבה בעין הסערה במערכת הבחירות החולפת, ובאופן זה או אחר, עומדת בלב כל העימותים האחרים בפוליטיקה הישראלית בגלוי או בסתר.
שתי הדוגמאות המובהקות ביותר כיום למדינה המוגדרת באופן מוחלט על ידי דת הן ערב הסעודית ואיראן. שם אין הפרדה בין דת ומדינה. שם בעצם אין מדינה כלל: היא נבלעה לחלוטין על ידי הדת. החוק הוא דתי, וכך גם הלאום והתרבות. האם לשם מועדות פניה של ישראל? הבחירות האחרונות בהחלט קירבו את התסריט הזה.
- ד"ר מולי פלג הוא ראש בית הספר הבינלאומי במכללת אורנים, חוקר ומרצה לניהול סכסוכים, דיאלוג וקיימות חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
