1 צפייה בגלריה
ביטן, ברקת, כץ, דיכטר וגלנט. הזדמנות אחרונה
(צילום: דנה קופל, אבי מועלם, קובי קואנקס, יריב כץ)
צריך להודות בצער שהמחאה הציבורית הלא-אלימה מיצתה את יכולותיה לבלום את מובילי ההפיכה המשטרית בישראל. מאות אלפי בני אדם יצירתיים וחדורי מוטיבציה יוצאים לרחובות פעמיים בשבוע, עורקי תנועה מרכזיים נחסמים למשך שעות, בכירי וטובי הכלכלנים, אנשי הרוח ואנשי הביטחון בארץ ובחו"ל מתריעים, הנשיא ג'ו ביידן ומנהיגי האיחוד האירופי דורשים להפסיק את בליץ החקיקה האנטי-דמוקרטית ומאיימים שלא יגבו את מאבקה של ישראל בגרעין האיראני - וכל אלה לא מזיזים לבנימין נתניהו, ליריב לוין, לאריה דרעי, לבצלאל סמוטריץ', למשה גפני ולאיתמר בן גביר; ששת פרשי ההיבריס הללו מעמידים את האינטרסים האישיים והסקטוריאליים שלהם מעל לאינטרסים הקיומיים של הציבור והמדינה.
גם המתווה החדש של יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן מבטיח שהקואליציה הימנית תשלוט בבג"ץ ועל ידי כך תסרס את עצמאות מערכת המשפט כולה. הוא מוותר בשוליים ומאיט קצת את קצב החקיקה, אבל זו אותה גברת בשינוי קל של האדרת. במוקדם או במאוחר יבואו ההיסטוריה ואזרחי ישראל חשבון עם סוכני הכאוס האלה, אבל עד אז נשלם מחירים בלתי נסבלים בכל תחומי החיים. חייבים לעצור אותם. בלי אבל ובלי חבל.
בנסיבות האלה מוצדקת ההחלטה של מאות אנשי המילואים במערכים איכותיים חיוניים שלא להתייצב לאימונים. היא אמנם עלולה לכרסם בכשירות צה"ל למלחמה אם תימשך עוד כמה חדשים, אבל הנזק היומיומי לביטחון מדינת ישראל שגורמת הממשלה הנוכחית הוא מיידי, ישיר וחמור יותר. בכל מקרה הוא מצדיק מחאה חריגה מצד מי שקרוב לוודאי ישלמו בחייהם את מחיר ההתנהלות חסרת האחריות של הממשלה שמכלה את ההרתעה ומפתה את אויבינו לנסות את מזלם. אם האיראנים ושלוחיהם, ו/או הפלסטינים, לא יצילו את מדינת היהודים ממי שהשתלט עליה, ואם ראשי הקואליציה לא יתעשתו, יביא אותנו הבליץ החקיקתי בתוך חודשיים-שלושה למשבר חוקתי שעלול לגלוש להתנגשויות אלימות ברחובות. משם קצרה הדרך למלחמת אזרחים.
לכן, מנהיגי המחאה והאופוזיציה חייבים לפעול מהר ובאופן הרבה יותר ממוקד ואפקטיבי כדי למנוע זאת. המאמץ העיקרי צריך להתמקד בהפעלת כל מנופי הלחץ האפשריים והלא-אלימים כדי לשכנע את מתנדנדי הליכוד לרדת מהגדר ולעצור את החקיקה הרעילה. המאמץ המשני צריך להיות תודעתי, הסברתי ומכוון לקהל הימני חילוני והדתי-מסורתי. הוא נועד לגייס תמיכה במחאה בקרב אותם 20%-25% שעונים בסקרי דעת הקהל "לא יודע" או "לא החלטתי". להם צריך להסביר - בקיצור ובלשון בהירה - שה"רפורמה" אינה מהלך חקיקה לגיטימי של הרוב בכנסת לטובת הציבור אלא מחטף אינטרסנטי הרה אסון. תוצאות הקמפיין, אם יהיה מושקע ויצירתי, ישתקפו בסקרים המהווים אמצעי בדוק להשפיע על פוליטיקאים לחשב מסלול מחדש.
המשנה ליועמ"שית: "המתווה החדש מכניס פוליטיזציה לבתי המשפט"
(צילום: ערוץ כנסת)
במקביל, ישנם לפחות 9-8 שרים וח"כים מהליכוד שרוצים ומוכנים לעצור כבר מחר את בליץ "הרפורמה" ולהכניס בה תיקונים מרחיקי לכת. מספיק שיימנעו בהצבעות בכנסת כדי להפסיק את הטרלול. מיעוטם, האופורטוניסטים, ייעשו זאת משיקולים פוליטיים אנוכיים: מפני שנתניהו זלזל בהם ובציפיותיהם אחרי הבחירות, מפני שהם מודאגים מעליית כוחו של לוין או מפני שהם חוששים מהנזק האלקטורלי שייגרם למפלגה בבחירות הבאות. אבל רוב בכירי הליכוד שלפי כל הסימנים מתנגדים להפיכה המשטרית - יואב גלנט, אבי דיכטר, יולי אדלשטיין, דוד ביטן, ישראל כץ וניר ברקת - מבינים איזה נזק תמיט ההפיכה המשטרית על הביטחון הלאומי והשגשוג הכלכלי ורוצים למנוע סרבנות ושפיכת דם ברחובות.
שני מניעים רבי עוצמה מונעים מהדיסידנטים הללו לקום ולעשות מעשה. הראשון – החשש לאבד את מנעמי השלטון, את חנופת ההמון ואת כורסת עור הצבי בכנסת. בקיצור, הם לא רוצים לאבד כבוד, כוח וכסף, מה שיקרה אם יסכלו את כוונות נתניהו ומרעיו. המניע השני הוא החשש מנקמת הבייס הליכודי בפריימריז: מתפקדי וחברי מרכז הליכוד לא שוכחים ולא סולחים על גילויים של חוסר נאמנות לנתניהו ומשפחתו.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאלמרות זאת אפשר להשפיע עליהם, בתנאי שהלחץ יהיה ממוקד, כבד, רצוף (24/7), הגון ונטול אלימות. אני מכיר חלק מהמתנדנדים. לא אנקוב בשמות. הם אנשים קשוחים שיודעים לעמוד בלחצים אבל הם רגישים מאוד למה שחושבת עליהם סביבתם הקרובה. לא רק בני משפחה וחברים קרובים, אלא גם דעת חבריהם לנשק שאליהם הם קשורים רגשית ואיתם הם חולקים זיכרונות מעצבים מאירועים שבהם עמדו יחד במבחן. הזיכרונות הללו מעניקים לפוליטיקאים תחושת ערך עצמי ומאזנים את תחושת המיאוס מהשקרים שהפוליטיקה כופה עליהם לעשות בנפשם. לכן הם לא יוותרו עליהם בקלות.
ועדיין, הפגנות יומיות של אלפים מול בתי המגורים והלשכות של המתנדנדים לא יספיקו. צריך להתאמץ ולגלות יצירתיות כדי לחדור מתחת לעורו העבה של פוליטיקאי שהתקרנף, לעזור לו לגלות מחדש את מצפונו ואת הערכים ששכח. נתניהו הוא מקרה אבוד, אבל גלנט, דיכטר, ברקת, ביטן, אדלשטיין וישראל כץ מסוגלים עדיין, לדעתי, לחוש בצערם ובדאגתם של אחרים ולהעמיד את האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל מעל למנעמי כורסת עור הצבי. צריך לנסות בכל הכוח.
- רון בן ישי הוא הפרשן הביטחוני של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
