"הוא נהיה נלהב לגבי הצפון", אמר לי גורם פוליטי בולט ששוחח רבות עם בנימין נתניהו בחודשיים האחרונים, "בתחילת המלחמה הוא לא רצה לשמוע מזה. תידרך כל מי שזז שאסור להיכנס למלחמה כוללת עם חיזבאללה. היום? עם ההצלחות בא התיאבון". הגורם, צריך לציין, בהחלט לא נמנה עם השמאל, המרכז או המרכז־ימין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
המגעים להפסקת אש נמשכים כשבוע. ארה"ב והבית הלבן התעוררו מתנומת הבחירות שלהם, והבינו שהמלחמה האזורית הגדולה, זו שממנה חששו כל כך, עומדת בפתח. רון דרמר שוגר מטעם ראש הממשלה, והמתווה הוא זה שהוצע בידי צרפת בתחילה. הפסקת אש זמנית של 21 ימים, שבה עוסקים במתווה של עמוס הוכשטיין להסדרת קו הגבול. המתווה הוא דרך מנומסת לאפשר לחיזבאללה לרדת מהעץ; הרי נסראללה לא נכנס למלחמה בגלל המחלוקת הטריטוריאלית הזעירה בראש הנקרה.
ישראל הייתה אמורה לקבל, בפעם הראשונה, את קטיעת הקשר בין הזירות, הצפונית והדרומית. הפסקת הירי על הצפון. מסלול להסדרה שאיננו מלחמה ויישום 1701, לכאורה. ההנחה הייתה שחיזבאללה מוכה לא ירצה לחדש את הלחימה בהמשך. בחלק מהשיחות עם ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, הועלתה האפשרות שנתניהו יצהיר באו"ם כי שלב הלחימה העצימה ברצועת עזה מסתיים. הרדיפה אחרי חמאס ומתכנני הטבח תימשך – אך עוברים למה שמכונה במערכת הביטחון "שלב ג'". נכון ליום חמישי, זה אכן היה אמור להיות חלק מנאומו של נתניהו; שרים עודכנו בכך. זה הכי קרוב להודעה על סיום המלחמה ששמענו. לא צריך להפריז: זהו צעד טקטי, בעיקרו. מילולי. ולאור תגובות הימין למתווה כולו, ייתכן שיימחק לגמרי.
חיזבאללה ולבנון היו אמורים לקבל את הפסקת ההסתערות האווירית. בהתחשב במצבו הקשה של חיזבאללה, ובהיסטריה הפנים־לבנונית מכניסה קרקעית בהמשך, זה הרבה מאוד. ההצהרות האיראניות השבוע היו ברורות למדי: הם לא רוצים להיכנס למלחמה הזו, להתחתן עם גורלו של חיזבאללה. אבל אם המלחמה תתרחב – הם ייכנסו. זו גם הייתה ההערכה בישראל מראשית המלחמה, לפני שנה.
והנה הצרות: בלבנון אומרים שכלל לא בטוח שחיזבאללה מוכן להצעה. בישראל מתעקשים כי הנוסח שפורסם על ידי הנשיא ביידן ועמנואל מקרון שונה מזה שסוכם עליו. הימין – מנפתלי בנט ועד איתמר בן גביר – התנפל על האפשרות להפסקת אש, כאילו נסראללה כבר מנופף בדגלו הלבן בבונקר, ורק עוד דחיפה קטנה והוא יתגייר. נכון לחמישי אחר הצהרים, המהלך כולו קרטע. אם נשיא ארה"ב ונשיא צרפת, ואיתם מדינות רבות בעולם, מציגים עסקה - כדאי שזה יהיה סגור. בצד שלנו של הליטני, או בצד שלהם.
נתניהו חיפש אצל שריו תמיכה והבנה למהלך מדיני. תמיכה כזו, ללא ספק, הוא מקבל במערכת הביטחון. "חיזבאללה לא יחדש את מלאי הטילים שלו ב־3 שבועות, והוא גם לא ישאף להפר את הפסקת האש ביודעו על השליטה האווירית שלנו. זו לא עזה. פה אין חטופים ואנחנו מחזיקים את הקלפים. אם הוא רוצה להתחיל לרדת מהעץ, בוא ניתן לו", אמר לי גורם רשמי אחד, "ואם הוא מרמה, או יפוצץ את זה, הקלפים ללחימה עדיין בידינו. אם הוא עוצר לתמיד, ונסוג לליטני – ניצחנו, בהנחה שיהיו ערבויות בינלאומיות". בהנחה.
חמאס הוא אויב חמקמק, אכזרי, נסתר ותת־קרקעי. "ההימור של סינוואר הוא שחמאס ישרוד מתחת לאדמה יותר ממה שצה"ל יישאר מעל האדמה", אמר לי אלוף במטכ"ל לפני עשרה חודשים. אך לעומת חמאס, חיזבאללה גדול יותר, צבא של ממש, פועל בתוך מערכת פוליטית מורכבת שרובה מתעב אותו. בפשטות, חיזבאללה הוא האויב שישראל התכוננה אליו: מלחמת לבנון השלישית הייתה מה שצה"ל התאמן לקראתו. הדברים האלה נכתבים כאן כבר שבועות, והתוצאות ידועות: החל מחיסול פואד שוכר, צה"ל והמוסד מביאים הישגים רציפים, מרשימים. עבור אלופי צה"ל עזה היא ביצה מדממת, יקום הרוס לגמרי, שבו צריך לחפש בנרות את האויב ולהיזהר תמיד מפגיעה בחטופים. יש סוגיות הומניטריות כבדות משקל, לחץ בינלאומי ותחושה של אין מוצא באופק.
לבנון, לעומת זאת, היא האירוע האמיתי: חיזבאללה הוא איום אסטרטגי שטרם טופל. פגיעה בו מחלישה את כוח המיקוח האזורי של איראן. המטרות מוכנות, מסודרות על המחשב, נסמכות על המודיעין הטוב ביותר בעולם. בעבור צה"ל, טוב להפציץ בפאתי ביירות מלסייר בפאתי רפיח.
ומודיעין הוא העיקר. אמ"ן נושא באחריות כבירה למכה הנוראה ביותר שישראל ספגה בתולדותיה. בזמן האחרון הוא ממחיש היכן הייתה תשומת הלב שלו, לאן הופנו משאביו העצומים: לבניית מפה מדויקת של מבנה חיזבאללה, היכולות שלו ומיקומי הטילים, הרקטות והכטב"מים. התוצאות מצוינות והן הובילו למבצע חיל האוויר השבוע. הערכת הפגיעה בחיזבאללה טרם הסתיימה בשעת כתיבת שורות אלה. אך עד כה, באתרים שנבחנו נראה שנפגעו יותר חימושים מהיעד שהוגדר. יחד עם מתקפת הביפרים והפגיעה הקשה בכוח רדואן, חיזבאללה נפגע קשות – אך בהחלט לא אנושות – בשבועות האחרונים. שתי היכולות האסטרטגיות שפיתח – לירות מספר חסר תקדים של רקטות וטילים ולנסות לפלוש לגליל – צומצמו משמעותית.
אבל לא לגמרי. אם חיזבאללה יפצח במסע ירי טילי ורקטי נרחב, ישראל תהיה מדינה שונה, אחרת; אלה לא ההערכות שלי, אלא של נתניהו, באחד מתדרוכיו אחרי שהתנגד למתקפת פתע על חיזבאללה, שאותה הציעו שר הביטחון וצה"ל ב־11 באוקטובר. ביומיים האחרונים אמרו בכירים בישראל (ובהם הרמטכ"ל) כי הצבא נערך לכניסה קרקעית ללבנון. אך זו לא הסיבה היחידה לגיוס שתי חטיבות המילואים. במערכת הביטחון חוששים מפעולה קרקעית של כוח רדואן. אחרי 7 באוקטובר לא לוקחים שום סיכון לגבי חדירה קרקעית. בנוסף, גורמים מערביים מזהירים כי יש ניסיון מתפתח של איראן לצייד במהירות, ובעוצמה, את חיזבאללה מחדש. בכמויות גדולות מאוד של חימושים.
באזורים הפחות מוארים של יחסי צרפת, לבנון, ארה"ב, חיזבאללה וישראל החל להיטוות מהלך להפסקת אש. השבוע דיברתי עם לבנוני המקושר ליריבי חיזבאללה בלבנון. "תעביר מסר לעמוס הוכשטיין", הוא ביקש, "שיפסיק להיות מיסטר נייס גאי. שיבוא לכאן, ויודיע שכל הפסקת אש זה מימוש מלא של החלטה 1701 ושחיזבאללה מפנה הכל, מהליטני דרומה. בלי שקרים הפעם. שילחץ חזק. חיזבאללה בלחץ, יש סיכוי".
מילה על צביעות גלובלית: עשרות אלפי ישראלים הפכו לפליטים. אלפי בתים נפגעו. ישראל טווחה במשך כמעט שנה בידי ארגון טרור שאין חולק על כוונותיו הרעות. המלחמה בצפון לא עניינה אף אחד, בפרט לא בתקשורת העולמית. היא נתפסה בסך הכל כתוצר לוואי הכרחי של המלחמה בעזה; חוסר הבנה גמור של הציר האיראני והשפעותיו. והנה, שבוע־שבועיים אחרי שחיזבאללה מגלה שהזיזו לו את הגבינה והביפרים שלו התפוצצו, כאשר הוא מוכה ומושפל – לפתע מקרון וביידן מדברים. העולם נרעש. הסכנה של מלחמה אזורית באוויר. זו כמובן רק זווית אחת; המערב איננו נחלץ להציל את חיזבאללה. הוא מנסה להימנע מעוד מלחמה כוללת, אסונית, במזרח התיכון. חבל שהקהילה הבינלאומית לא עסקה בכך כאשר ישראל הזהירה, שוב ושוב, מהאפשרות הזו בדיוק. ובכל זאת, זה מצב מורכב המעמיד את ישראל בדילמה חריפה.
הנה המצב: בשלב זה, איראן מאותתת פומבית שהיא לא רוצה להיכנס למלחמה, גם אם חיזבאללה מבקש. הארגון עצמו נראה מוכה, אחרי השפלה שלא נראתה עשרות שנים. כוחו צומצם. זהו חלון של הזדמנות שנוצר. אם הצעת ביידן־מקרון מקובלת על חיזבאללה, לכאורה הוא מסכים להפסיק את המלחמה בצפון ללא כל התחייבות לעזה. דגש על "לכאורה". זהו הניתוק האסטרטגי שישראל חיפשה מראשית המלחמה, הפסקת איחוד הזירות הצפונית והדרומית. למעשה, זהו ריסוק המשוואה שנסראללה בנה עם ההתקפה על ישראל ב־8 באוקטובר. הישג חשוב, אבל הנה הבעיה: הפסקת האש הזו היא ל־21 יום בלבד, ולכן עשויה להפוך למלכודת. אם ישראל אומרת כן האש עוצרת, בלי שחיזבאללה מסיג את כוחותיו מעבר לליטני. אגב, החלטה 1701 היא רק "הבסיס" לפתרון הדיפלומטי, כתבו ביידן ומקרון; זה מאפשר להגיע להסכם שייטיב עם חיזבאללה ללא יישום מלא של ההחלטה.
"תעצרו עכשיו, כשהוא מושפל", אמר לי הלבנוני, "לפני שהוא משתקם. תדעו לכם: הוא עוד ינסה לעשות לכם הפתעה. כדי להציל את כבודו ולהראות לכם. ואז יהיה לכם הרבה יותר קשה לעצור". מעבר לטיעון הזה, השאלה החשובה היא האם האמריקאים יכפו על ישראל, או ינסו לכפות עליה, את הפסקת המלחמה. במערכת הביטחון מעריכים כי מרחב התמרון הוא של יממות, אולי שבוע; בתוך הזמן הזה, או שייווצר חלון אמיתי להסדרה או שההסלמה תהיה עם פוטנציאל אזורי. לא יהיה אפשר למשוך זמן עוד ועוד, כמו בעזה. וגם לא יהיה ניתן לנהל מלחמה אזורית ללא תמיכה אמריקאית עזה.
והכי חשוב: לחיזבאללה, הסכנה שיספוג עוד מכות. הארגון לא יושמד. לישראל, הסכנה היא מלחמת התשה בלתי נגמרת. לכאורה בעצימות מוגבלת, אך כזו ששוחקת את כוחותיה עד דק, שהופכת את האנומלי לשגרת החיים, שתהרוס לבסוף את הכלכלה. ההחלטה על הפסקת אש, למרות הבעייתיות היסודית בהצעה, צריכה להתקבל בכובד ראש.
בין הדיון הזה ובין הפוליטיקאים שלנו יש פער מצומצם מאוד. אם לשפוט מהתבטאויותיהם – השבוע אמר גולדקנופף שאסור לוותר, וצריך להמשיך! – הרושם הוא שחלק מאנשי הציבור משוכנעים שחמאס זה חיזבאללה, לבנון זו עזה והמטרה היא חיסול הארגון לגמרי. אף אחד בישראל שמכיר רבע אחוז מיכולות חיזבאללה אינו סבור שאפשר לדמיין את חיסולו. מדובר בהתארגנויות אחרות לגמרי. המטרה – כפי שנקבעה בידי הקבינט – היא "השבת תושבי הצפון לבתיהם".
מה שדרוש לישראל כרגע הוא מינוף ההישגים המבצעיים המצוינים של צה"ל והמוסד להישג מדיני ובעיקר להשבת החטופים. זו נקודת מבחן של נתניהו, אגב הנאום שלו באו"ם. דיבורים הצהרתיים על מעבר לשלב ג' בלחימה ברצועת עזה לא יספיקו. ובכלל, נאום באו"ם בניו־יורק יכול לשמש למטרות דיפלומטיות חשובות – ולא רק ליחסי ציבור. דמיינו לעצמכם, לדוגמה, נאום של נתניהו שעוסק כולו בחטופים, בבימה מרכזית כל כך. זה לא קרה עד כה. ובעצם, מה כן קרה? מה ההישג המדיני הגדול שלו במלחמה עד כה? תמיכת ארה"ב נסדקה מזמן. בתחום ההסברה ההישג הוא פוליטי־משפחתי, ולא מדיני: סילוקו של אילון לוי. מבחינת החלטות בינלאומיות, מדובר בקטסטרופה אחת אחרי השנייה.
על זה אף פעם לא מדברים. הכל זה על "מי אשם" במחדל הנורא (ספוילר: הממשלה, מי שעומד בראשה, כל ראשי מערכת הביטחון). אך מה עשתה מערכת הביטחון מאז 7 באוקטובר, ומה עשו שרי הממשלה בדיוק? קיצוצים רצויים בתקציב ופיצוי מהיר והולם לבתי עסק – לא קרה. תחבורה ציבורית הולמת לאנשי מילואים שמשרתים הרבה יותר – אי־אפשר, מירי רגב עסוקה. בלימת הכספים הקואליציוניים וגיוס משאבים נוספים למלחמה ולמפונים – הצחקתם אותם. איחוד הציבור סביב מטרה משותפת – בזה נתניהו אפילו לא נכשל, כי הוא בפשטות מעולם לא ניסה. האלימות נגד אלי, אביה של לירי אלבג, מול סניף הליכוד בנתניה, רק ממחישה את עוצמת הנזק לחברה מגלי שנאה וטינה – ועוד כלפי משפחות חטופים. המהלך המדיני היחיד המוצלח מראשית המלחמה היה העסקה להשבת החטופים.
מכונת הרעל של נתניהו עמוסה בביקורת נוקבת על צה"ל והמטכ"ל. הוא מאשים שתמיד רצה לפעול, יותר ויותר חזק, אבל צה"ל הגביל. זה כמובן כזב; בצה"ל ביקשו להיכנס לרפיח ולפילדלפי הרבה לפני שבקבינט אישרו. נכון, אי־אפשר להכחיש את כישלונם הגמור של ארגוני הביטחון לקראת 7 באוקטובר; אבל איפה ההישג הגדול של נתניהו בעבודה שלו עצמו, המדינית.
זה רלוונטי משום שלנתניהו יש תמיד בעיה במהלכים מסיימים. הוא נוטה לא לזהות הזדמנויות, ובאופן מחריד למדי. בצוק איתן ניסתה ציפי לבני, חברת קבינט, ליזום החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. כזו שהייתה קובעת את פירוז עזה, חזרתה לשליטת הרשות הפלסטינית(!) ופתיחה מחודשת במו"מ. הממשל האמריקאי אישר, ושגרירת ארה"ב לאו"ם סמנת'ה פאוור רצתה להעלות את הטיוטה לדיון והצבעה. ממשלת נתניהו הודיעה לאמריקאים שישראל לא תסכים לקדם; כך נגנז הפתרון האמריקאי. ולטובת מה? הערוץ של נתניהו של "שקט תמורת שקט", שהפך בהמשך ל"שקט תמורת כסף לחמאס". תשע שנים מאוחר יותר, המדינה שילמה מחיר כבד. המלחמה שישראל מנהלת עכשיו גורלית יותר. אין עוד פריבילגיה להמשיך להחמיץ הזדמנויות.