"בואו תראו משהו", אומר צורי המג"ד כשגיל יוחנן הצלם ואני הגענו אליו באמצע השבוע שעבר לפאתים המערביים של מחנה הפליטים ג'באליה בצפון רצועת עזה. הוא לוקח אותנו לקומת הקרקע של המבנה שבו התמקם עם אנשיו ומצביע על ערימה גדולה של בגדים ונעליים שהייתה זרוקה במרכז החדר. "זה של החמאסניקים שהיו כאן שעות לפני שהגענו", אמר.
רון בן ישי בדיווח מיוחד מג'באליה
(עריכה: אסף קוזין, צילום: גיל יוחנן)
היו שם מדים וכובעי מצחייה בצבעי הסוואה, ונעלי פלדיום צבאיות בצבע חול שאנשי חמאס חלצו והשליכו כדי שיוכלו להיטמע באוכלוסייה האזרחית ואולי להימלט עימה דרומה דרך המסדרון ההומניטרי. הם השאירו שם גם אפודי קרב מהסוג שמזמן יצאו משימוש צה"ל. חמאס גנב אותם כנראה מהמתפרות שעבדו ברצועה עבור צה"ל לפני ההתנתקות. בחדר הסמוך, מתחת לספה, הוסתרו מטעני חבלה צבועים שחור שהשאירו מאחוריהם. רובם מטענים כיפתיים שמצמידים באמצעות מגנטים לשריון של טנק כדי לחדור אותו.
בשתי הגיחות שלי לרצועה במהלך הלחימה ראיתי כמויות עצומות, כמעט בלתי נתפשות, של אמצעי לחימה וכלי נשק שמחבלים השאירו מאחוריהם לפני שברחו למנהרות או נטמעו באוכלוסייה. מהעדויות מ-7 באוקטובר ומסיפורי הקרב של מפקדי ולוחמי צה"ל שנכנסו לרצועה מתקבל רושם ברור שהרוב המכריע של פעילי חמאס לא ממש מיומנים בשימוש בנשק ומפגינים כישורי לחימה דלים. למעט כמה מקרים בודדים בתחילת התמרון הקרקעי, הם לא להוטים להתעמת עם כוח האש העדיף של צה"ל. כשהם כבר נלחמים, הם מעדיפים לרוב עימותי-בזק: משגרים RPG ונבלעים בפיר הקרוב.
צורי מתכונן כעת לצאת לפשיטת טנקים לילית קצרה אל תוך מחנה הפליטים ג'באליה. המטרה היא לקיים לחץ רצוף על המחבלים כל שעות היממה ולגרום להם לתהות מנין ומתי תבוא – אם תבוא - המתקפה הגדולה לעומק המחנה. בצוות הקרב של גדוד 198 שעליו הוא מפקד פועלים במשולב אנשי הנדסה קרבית, פלוגות טנקים, פלוגת חי"ר מחטיבת הנח"ל ועוד. הם חלק מצוות קרב חטיבתי של הנח"ל שבעצמו פועל במסגרת צוות קרב גדול יותר, אוגדתי, של אוגד השריון 162.
בפשיטה הלילית לוקחים חלק ארבעה טנקים בפיקוד המג"ד. אני מצטרף לצורי בצריח הטנק שלו. גיל הצלם נמצא בטנק אחר. הרחק מצפון לנו בוהקים הפנסים על ארובות תחנת הכוח באשקלון. הנהם המונוטוני של מנועי הטנקים נקטע מפעם לפעם על ידי צרור ארוך של מקלע או פיצוץ עמום שנשמעים מגזרת כוחות שכנים.
סמוך לחצות מגיע סוף סוף האישור מהחטיבה. צורי בוחן את נתיב ההתקדמות במשקפת לראיית לילה ונותן הוראה לנוע. המפקדים והנהגים של הטנקים משתמשים באמצעי ראיית לילה כדי לזגזג בעלטה הסמיכה בתוך הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים. יש כאן לא מעט רבי קומות שמהם יכול לעוף עלינו אר.פי.ג'י או מטען וכדאי לנוע לאט ולבחון היטב את הסביבה כדי שלא נופתע.
כל מפקד טנק מבין הארבעה קיבל מטרה נפרדת. "איתור" הם קוראים ליעד שהמודיעין ציין עבורם על גבי מסך דיגיטלי במערכת בקרת האש של הטנק. על המסך הזה אפשר גם לראות בדיוק לאן מכוון התותח. נועם מכניס פגז לסדן. "תנו להם בראש", אומר צורי בקשר. רעם ירי, הסדן רותע אחורה, עשן קל מתאבך בצריח. הטנקים האחרים רועמים גם הם. "אש מהמקביל", פוקד צורי על מררו התותחן שמפעיל כעת את המקלע הצמוד לתותח. חלונות המבנים שהותקפו חשוכים. נראה שמחבלים כבר לא נמצאים שם. וזה בדיוק האתגר העיקרי שצורי ומפקדים אחרים ברצועת עזה צריכים להתמודד איתו: להוציא את האויב הנעלם מהמנהרות והפירים אל פני השטח כדי שאפשר יהיה לפגוע בו באש מהקרקע או מהאוויר. אנחנו שומעים את הכטמ"ם החמוש מזמזם מעלינו כל העת, אורב לטרפו. זה נמשך עד שצורי פוקד "חדל". הכוח הקטן יוצא מהמחנה וחוזר לאזור שכבר נמצא בשליטתנו.
באגט טוניסאי ופיצוץ פירים
אנחנו מנסים לתפוש תנומה על מזרון מסמורטט שבלילה הקודם אולי ישן עליו חמאסניק. זה לא פשוט כשמטוסי קרב מפציצים ללא הרף את השכונה הסמוכה. החימוש החכם והמדויק, והמודיעין האיכותי, מאפשרים לחיל האוויר לצמצם למינימום את מרווחי הבטיחות מכוחות הקרקע. אבל הרצפה והמבנה כולו מזדעזעים ומתנדנדים כמו ברעידת אדמה חזקה כשטון חומר נפץ מתפוצץ במרחק של פחות מ-500 מטר מאיתנו. בסוף נרדמים. העייפות מנצחת.
עם שחר מתגלה לעינינו ה"מגנן" - סוללות העפר שהרימו הדחפורים בין המבנים ההרוסים למחצה ויצרו מעין חצר גדולה. הטנקים והנגמש"ים הנמצאים בתוכה מוסתרים יחסית מאש צלפים וטילי נ"ט. הלוחמים שישנו בכלים מגיחים מהם לתפילין ולקפה של בוקר. על רקע פס הקול הקבוע - טרטור המקלעים, ההתפוצצויות ונהם המנועים - צורי מתדרך את מפקדי המשנה שלו. הוא לא הספיק לישון הרבה בלילה. כל כמה שעות העירו אותו כדי להשתתף בקבוצת פקודות חטיבתית או בהערכת מצב אוגדתית.
באותו בוקר, יום רביעי, כבר ריחפה באוויר עסקת החטופים והפסקת האש. ההוראה ממפקדת החטיבה הייתה שלא להתקדם בינתיים מזרחה לעומק מחנה הפליטים ג'באליה. לכן צוות הקרב הגדודי יעסוק היום בפעולות חיפוש והשמדה של משגרי רקטות וטילים, פירי מנהרות, מחסני אמל"ח ומתקני ייצור, והשתלטות על "איתורים" שסיפק המודיעין. המג"ד מחלק גזרות פעולה ומשימות על גבי מסכים דיגיטליים של מיני-טאבלטים שהמפקדים מחזיקים בידיהם. אין יותר מפות וצילומי אוויר מנייר עטופים בניילונים כמו במלחמות עבר.
פס הקול הקבוע בעזה: טרטור מקלעים, פיצוצים ונהם מנועים:
בינתיים מישהו מביא קרטון מלא במה שמכונה באגטים טוניסאיים שדחסו לתוכם רסק עגבניות ושניצלים. בפינה רותח קפה על גזיה. המ"פים נוגסים בבאגטים תוך שהם רושמים בפנקסים מה שהם אמורים לעשות.
הפעם אנחנו יוצאים עם פלוגת ההנדסה. החבלנים יפוצצו את המטענים שראינו אמש. הם בוחרים שקע עמוק בקרקע, מניחים לבנות חבלה צה"ליות בין המטענים החמאסיים ומותחים תיל חשמלי לנקודת הייזום. הכוח תופש מחסות במרחק ביטחון. פיצוץ חזק. פטריית עשן אפורה. ממשיכים ליעד הבא. לוחמי ההנדסה, אנשי מילואים ברובם, מראים לי שרידים של משגרי רקטות שהיו טמונים בקרקע. "כל מקום שה-D9 נועץ בו את הכף הוא מעלה משהו", אומר לי מ"פ. מחנה הפליטים ג'באליה היה, ובמידה מסוימת עודנו, כוורת גדולה של משגרי רקטות וטילים. מכאן ירו עד לפני יומיים לכל הטווחים והכיוונים; לעוטף עזה כמו גם לתל אביב.
לאחר מכן יוצאת פלוגת הנח"ל לטהר מבנה נוסף שהמודיעין איתר. צוותי המודיען שאחראים על אספקת היעדים והמטרות לכוחות הפועלים ברצועה נמצאים הרחק מאחור. בשטח ישראל. אבל המידע שהם מספקים - במיוחד ההתרעות על מארבים ומלכודות - מציל חיים.
לוחמי הנח"ל לא מזדרזים להיכנס למבנה כדי לטהר אותו. בטח שלא דרך הדלת. אנשי חמאס מלכדו חלק ניכר מהמבנים באזורים ובצידי צירי התנועה שבהם שיערו שכוחות צה"ל ינועו. לכן ווייס ואנשיו יכנסו, אבל קצת אחרת. הדחפור הענק נוגח פרצה גדולה בקיר הבית והנח"לאים מטילים פנימה רימון. פיצוץ. הפרצה בקיר מלאה עשן. הלוחמים נכנסים לאט ובזהירות שלא לדרוך חלילה על תיל ממעיד שיפעיל מטען. עכשיו אני מבין טוב יותר מדוע בצה"ל מעריכים שהמלחמה תארך חודשים רבים. ההשתלטות על שטחים נמשכת זמן קצר יחסית אפילו כשנעים לאט ובטוח. אבל חיסול שדרת הבכירים והשמדת התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס יימשכו זמן רב אם ייעשו ביסודיות.
לשכנע את "ההם שם למעלה"
במשך היום אנחנו נעים פעם עם כוח זה ופעם עם כוח אחר ואני מבחין בשתי מנטרות שהלוחמים ללא הבדל גיל יחידה ותפקיד חוזרים עליהן שוב ושוב: "תנו להם בראש" - כשנעים קדימה; ו"בשורות טובות" - כשמסיימים ונפרדים.
לא קשה להבחין שגם אחרי שלושה שבועות לחימה המוטיבציה והלכידות בשמיים. מהלוחם ועד המג"ד, לכולם חשוב לשכנע אותי, ובאמצעותי, "את אלה שם למעלה", שצריך להמשיך. "ההפוגה בגלל עסקת החטופים לא מדאיגה אותי. להיפך", אומר לי אחד המג"דים כשאנחנו מטפסים בין תלוליות העפר אל ההאמר שיוציא את גיל ואותי חזרה ארצה. "אני אכין את הכוח טוב יותר. האנשים ינוחו ואני מאמין שיתנו לנו להמשיך ולסיים את מה שהתחלנו כאן, ושנמשיך לדרום הרצועה. אחרת ניאלץ לחיות במדינת ישראל בחוסר ביטחון תמידי וקיומי. לא רק תושבי עוטף עזה, כולנו נחיה בחוסר ביטחון תחת איום תמידי ונצטרך להילחם ללא הרף. מוכרחים לסיים פה את העבודה כמו שצריך".
את המסר הזה בניסוחים שונים אבל במשמעות זהה לחלוטין אני שומע מכולם. אני אומר לבן שיחי שאני חושש שההפוגה תפוגג את המתח ואת המוטיבציה של הלוחמים. בעיקר של המילואימניקים שיפגשו אישה וילדים שחולים מגעגועים בבית, שהעסק שלהם עלול לרדת לטמיון, שמקום העבודה שלהם בסכנה והם צריכים לשלם שכר דירה. אבל נעניתי בנפנוף יד מבטל. "צריך להעיף מכאן את חמאס ואנחנו נעשה את זה", אומר לי המג"ד בחיוך. "בשורות טובות".
