שנת 1948 מסרבת להיעלם מהשיח הישראלי, וטוב שכך. לאחרונה התעורר שיח נוקב בעקבות קריאות שהעלו אנשי מדיה ורוח בישראל ללמד את הנכבה הפלסטינית במערכת החינוך היהודית, דיון שהתעורר בסמיכות זמנים למהומות מאי - שהמחישו גם הן כי 1948 אינה אירוע עבר שנחתם אלא סיפור פתוח שעלילתו ממשיכה לסחוף את שתי החברות גם בהווה.
אולם קשה להשתחרר מהרושם שהשיח המתנהל דיכוטומי מיסודו, וצבוע בגווני שחור ולבן. יש צד המשמש בקביעות כתובע מטעם שר ההיסטוריה, צודק וקורבן תמידי שאינו חש דחף לבצע חשבון נפש או לנקוט ביקורת עצמית. ומנגד - צד היושב דרך קבע על ספסל הנאשמים ההיסטורי, שנתבע להכיר בעוול אשר חולל מעצם קיומו, ומצופה ממנו שיתנצל. הגישה הזו היא נחלת כלל הפלסטינים: אלה החיים בפזורה, ברשות, ברצועת עזה, וכן אזרחי ישראל הערבים.
החתירה הבלתי נלאית להוכחת עוול היסטורי חד-ערכי ולדחיקת צד אחד להודות בו ולהתנצל אינה מתכון לפיוס, אלא לחוסר עניין ואמפתיה מצד היהודים כלפי עברם וגורלם של הפלסטינים. 1948 הייתה אירוע מורכב, וכל עוד יתואר כפשע מתוכנן מראש שביצעה חברה אחת נגד השנייה הוא יוליד דיון מתנצח ועקר. הכרחי שהציבור היהודי יכיר את הנכבה על מנת להבין לעומק את הזיכרון והתודעה הקולקטיביים של הפלסטינים - בפרט אלה שהם אזרחי המדינה - ובאמצעות כך גם לפתח חשיבה ביקורתית כלפי עברה של המדינה.
ניתן להצטער על אותו עבר, אך אין צורך להתנצל עליו. המשך הדבקות בתפיסה עצמית של קורבן מוחלט, קל וחומר תביעה להשבת הגלגל לאחור, מהוות בסיס לחוסר אמון ולהנצחת העימות
כדאי שאותה גישה תתפתח גם בקרב הפלסטינים, למשל באמצעות פיתוח זרם "היסטוריונים חדשים" שיתבוננו באופן ביקורתי על העבר וידונו בצורה נוקבת בצללים היסטוריים, ובראשם דחיית תוכנית החלוקה ב-1947, התקפתם היזומה על היישוב היהודי ואחריותם למעשי טבח שנעשו ביהודים, בפרט ביישובים שנכנעו.
לאורך השנים התפתח אמנם שיח ביקורתי לגבי 1948 בקרב היסטוריונים פלסטינים, אך הוא התמקד בניתוח הסיבות שהביאו לנכבה ובראשן כישלון הנהגתם, היעדר הלכידות הפנימית בקרבם ובגידת האחים הערבים בהם. ההיסטוריון מוסטפא כבהא טען בהקשר הזה כי בעוד ישראל בשלה להתבוננות ביקורתית פנימית, הרי שהפלסטינים ממשיכים להימצא בנסיבות המחייבות אותם להתגייס למען קידום יעדיהם הלאומיים, ולפיכך מתקשים לפתח גישה ביקורתית כלפי עברם.
נדרשת אפוא הכרה של הפלסטינים כי הנכבה לא "נפלה" עליהם כרעם ביום בהיר, אלא הייתה חלק מאירוע היסטורי רב-ממדי שבמסגרתו הם מילאו תפקיד פעיל, וכי לעמדות שנקטה הנהגתם וזכו לתמיכה פנימית גורפת היו השלכות דרמטיות על המציאות שהתהוותה, ובמוקדה העקירה ההמונית וחורבן היישובים.
ד''ר מיכאל מילשטייןהדרישה להתנצלות של ישראל על הנכבה שקולה במידה רבה לתביעה שהיו מעלות יפן או גרמניה בפני בעלות הברית להתנצל על הפגיעה שנגרמה לאזרחי שתי המדינות במהלך מלחמת העולם השנייה. הפלסטינים היו תוקפן שהובס וחווה טראומה קולקטיבית אשר על היהודים להכיר ולהשתתף בדיון לגבי הדרכים לפתור את השלכותיה ארוכות הטווח.
ניתן להצטער על אותו עבר, אך אין צורך להתנצל עליו. המשך הדבקות בתפיסה עצמית של קורבן מוחלט, קל וחומר תביעה להשבת גלגל ההיסטוריה לאחור, מהוות בסיס לחוסר אמון ולהנצחת העימות, לא להתפייסות.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
