בשעות הלילה שבין שבת לראשון יורטו עשרות מטרות איראניות בשמי ים המלח, סמוך למקום שבו נמצאת רוב קהילת קיבוץ בארי שנעקרה מביתה לפני יותר מחצי שנה. אנשי בארי, שחוו טלטלה קשה ב-7 באוקטובר ועוד מנסים לאסוף את השברים בשעה ש-11 מחברי הקיבוץ עדיין מוחזקים על ידי חמאס ברצועת עזה, שהו במרחבים המוגנים לאורך האזעקות.
בעקבות המטח האיראני משתפים תושבי בארי בתחושות הקשות שחוו הלילה. צליל דיבקר (32), חברת הקיבוץ ואם לאביב בן השלוש, סיפרה כי "ניסיתי להתעלם מהיום הזה, להדחיק. אמרתי 'מה הסיכוי שזה יגיע לים המלח?'. זה היה עד ההצהרה של דובר צה"ל אתמול בערב, שאמר שאין מסגרות חינוך. אז הבנו שיהיה משהו בשעות הקרובות. שלחו לנו במלון את מיקום המרחבים המוגנים, ואמרתי 'טוב, זה כנראה לכל מקרה'".
יירוטים בשמי המלון בים המלח
(צילום: סיימון קינג)
בהמשך שיתפה דיבקר כי היא לא נרדמה כל הלילה. "חיכיתי מול הטלוויזיה", הסבירה. "פתאום, 20 דקות לפני השעה 2:00, התחילו התראות בטלוויזיה ואז אני רואה 'באר שבע', 'דימונה', 'ערד'. אני אישית לא שמעתי את האזעקה אצלנו, ואז מישהי מהקיבוץ שאלה אם כולם במרחבים המוגנים. הייתי כבר דרוכה ולבושה בבגדים ארוכים, אז ברגע שהיא שלחה את זה תפסתי את הבן מהמיטה ורצתי החוצה לחדר המדרגות. זה לא היה פשוט. כל 7 באוקטובר חזר בבת אחת. ניסיתי בשביל הבן שלי לשדר חוזק, אבל לא הצלחתי שלא לרעוד. היו עוד אנשים איתנו בחדר המדרגות, וכל הטראומה חזרה בשנייה. חשבתי שנהיה שעות בתוך המרחב המוגן".
דיבקר שיתפה כי ב-7 באוקטובר הייתה בבארי לבדה. "הבן שלי היה אצל הגרוש שלי. הייתי 14 שעות בממ"ד עד שחילצו אותי. בדיעבד אני יודעת להגיד שלא נכנסו אליי מחבלים לדירה, אבל באותו הרגע ההרגשה הייתה תחושה של מוות, פחד. עד היום אנחנו לא מתאוששים ממנה. החטופים שלנו עוד שם, ואנחנו מפונים במלון. אין לנו אופציה להמשיך הלאה עד שהם לא חוזרים", אמרה.
בעקבות מה שחוותה ב-7 באוקטובר הסבירה דיבקר שהיא מרגישה נרדפת: "הכנתי את עצמי לתרחיש של שעות. זה הסתיים יחסית מהר, אבל זה להחזיר ילד לחדר, ועד שהוא נרדם... וגם אני לא ישנתי כל הלילה. יש לי תחושת רדיפה כזאת, מרגיש שלא משנה לאן אלך ירדפו אחריי כדי לנסות להרוג אותי. הייתי בהלם שזה הגיע לים המלח. מבחינתי המלון היה מקום בטוח, ועכשיו אני מתנהלת כאילו אני שוב גרה בבארי ומחפשת בכל מקום איפה המרחב המוגן. זה שבר את כל הביטחון".
בזמן האזעקות העלתה דיבקר תמונה שלה עם בנה אביב לסטורי באינסטגרם, וכתבה: "הסיוט הזה ייגמר מתישהו? עד ים המלח רודפים אחרינו".
גם חברת הקיבוץ שרון כהן (44), שנשואה לשי ואם לארבעה ילדים בני 6, 10, 14 ו-16, שיתפה כי חוותה תחושות דומות: "הערב עצמו התחיל באירוע מאוד עוצמתי של הנוער שלנו, שאחרי חצי שנה בחר להשמיע את הקול שלנו בכיכר החטופים. ראינו הרבה אנשים שבאו לחבק אותם ולשמוע. כשנגמר האירוע הייתה אופוריה גדולה, ואז הבנו מהתקשורת שהולך להגיע משהו גדול מאיראן", אמרה. "כשחזרנו מהכיכר החלטנו להפיק לקחים מ-7 באוקטובר וממה שעברנו. הכנתי תיק עם בקבוקי מים, מגבונים, בטריות ובגדים ואמרתי 'מה שלא יהיה, הכול אצלי ארוז'".
לדבריה, "כשחזרנו הלכתי עם הבן שלי הגדול ובחנו את המרחבים המוגנים שעומדים לרשותנו. ניסינו להיערך. חשבנו על כל התרחישים. למדנו להבין שאתה לא באמת יודע ולא יכול לתכנן, אבל במסגרת מה שאני כן יכולה - אני לא אהיה שוב בממ"ד 12 שעות בלי כלום. לא רוצה להיתפס במקום שהילדים שלי מקיאים לחולצות כי אין לי שקיות".
על התחושות שעלו בעקבות האזעקות הרבות אמרה כהן כי "זה מציף המון דברים ופחדים, ראינו את זה על האנשים שירדו במדרגות. זה מכניס המון מתח וחרדה ואי אפשר להתעלם מזה, אבל מעצם העובדה שזה תפס אותי מוכנה ושהייתי ערה - החרדה הייתה נמוכה יותר. אך להבדיל מהבית, אתה בחדר במלון - הילדים היו ישנים בממ"ד ועכשיו אין להם ממ"ד, והיה צריך להסביר להם שבמלון אי אפשר לישון בממ"ד, ושאם יהיה משהו אנחנו נרד למרחב מוגן. הילדים שאלו 'זה מעזה? את יכולה להגיד שאין מחבלים?', והשאלות האלה מציפות תרחישים בראש".
ביחס לחטופים אמרה כהן כי "הכי מדאיג אותנו שכל הסאגה מול איראן תשים את החטופים עוד יותר בתחתית הרשימה. האם עכשיו התנהלות הממשלה מול איראן תהיה כמו מול חמאס, שבמשך 20 שנה נקבל 'טפטופים'? אתמול שיגרו מאות כטב"מים וטילים. כשאתה לא מגיב לזה - בעיניי זה נתפס כהסכמה".
שרון היא כלתה של פסי כהן, שנהרגה ב-7 באוקטובר לצד 11 בני ערובה נוספים בביתה בקיבוץ בארי, לאחר שמפקד אוגדה 99 תא"ל ברק חירם הורה על ירי הפגז לעבר המבנה משום שהחזיקו בהם עשרות מחבלים. היא שיתפה כי "אנחנו מחכים כבר חצי שנה שמישהו ייצור איתנו קשר בנוגע לתחקיר האירוע - וכלום. אנחנו מפחדים שזה ייצור תירוץ חדש למה לא להתעסק בזה עכשיו".
