ירדנה מלר־הורוביץ ראתה את כולם - נשיאי מדינה, ראשי ממשלה, יושבי ראש וחברי כנסת - ברגעי השיא בחייהם ובחיי המדינה, וגם ברגעים הקטנים שנצרבו בזיכרונה לא פחות. רגע אחד כזה היה עם ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, ששיחה אחת איתו העניקה לה שיעור לחיים. "בשנת 80' הוא היה יו"ר הכנסת, ובגין החליט למנות אותו לשר החוץ. פתאום אומרים לי, 'היו"ר קורא לך'. חשבתי לעצמי: דווקא לי? לא הייתה לי כמעט אינטראקציה איתו. הגעתי ללשכתו והוא נראה לחוץ. 'מה נשמע?' שמיר שואל. ואני עונה: 'היום נביא את הודעת הממשלה על המינוי שלך לשר החוץ'. ואז הוא נע באי־נוחות ובחוסר ביטחון, ואמר: 'ירדנה, יהיה רוב?' הרגעתי אותו, 'יהיה רוב'.
"יצאתי משם ואמרתי לעצמי, תראי מה זה; מפקד המחתרת לשעבר, האיש החסון שישב במעצרים, לוחם מוסד שאמרו עליו שהוא מכיר את דמשק כמו את כף ידו, והוא נמצא ברגע מאוד פגיע עד שהוא שואל אותי אם יהיה רוב בהצבעה בעדו. פסקתי שיהיה רוב, ובאמת היה. ברגע הזה למדתי שכולם בני אדם, שלכל אחד יש פחדים ורגעי חולשה, גם למנהיגים - מלכים בשר ודם".
עוד כתבות למנויים:
45 שנה אחרי שנכנסה למשכן הכנסת לראשונה - אי שם, ביולי 77', כשהייתה בת 23 - ביום רביעי האחרון מזכירת הכנסת המיתולוגית, מלר־הורוביץ, נכנסה לאולם המליאה בפעם האחרונה בהחלט. ארבעה חודשים בלבד אחרי תחילת עבודתה, היא הופתעה לראות בכנסת את האויב המר, אנואר סאדאת. מאז, כמעט בלתי אפשרי להפתיע את העובדת הוותיקה ביותר בתולדות בית המחוקקים הישראלי, שקולה הצלול והרהוט הפך למזוהה עם ההצבעות במליאה, ובקיאותה בכל אות בתקנון ויחסה החם לחברי הכנסת הפכו אותה לקונצנזוס חוצה מפלגות.
עכשיו, בראיון ראשון לרגל פרישתה לגמלאות, האישה שראתה הכל מספרת על הרגעים המרגשים וגם על אלה שגרמו לה למבוכה, מתעקשת שרמת השיח בכנסת לא רעה בכלל ביחס לעבר, נזכרת איך הסמיקה ממחמאה של בגין ומתי הצילה את רבין ממבוכה - ובעיקר, נפרדת ממגרש המשחקים שלה, שאותו היא מכירה טוב מכולם.
10 צפייה בגלריה
''למדתי שלכל אחד יש פחדים ורגעי חולשה, גם למנהיגים''. ירדנה מלר-הורוביץ
(צילום: אלכס קולומויסקי)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשאת ניגשת לסכם 45 שנה, איזה רגע עולה לראש כמרגש מכולם?
"לא אגיד שלא התרגשתי להניח על שולחן הכנסת את הסכמי אברהם, זה מאוד ריגש אותי, אבל הרגע הכי מיוחד היה בתחילת הדרך, באותו ביקור של סאדאת. אני בת הדור של מלחמת יום הכיפורים, וארבע שנים אחרי שהייתי בגדוד לוחם של צנחנים, וחברים שלי נפלו בקרב - הנשיא של הגדולה באויבות שלנו מגיע לכנסת. זה היה סופר־מרגש וגם לא ייאמן, לחשוב שלפני ארבע שנים הייתה מלחמה, והנה, הולך לבוא שלום. גדלתי בבית שבו העריצו את מנחם בגין, ושמענו את היריבים הפוליטיים שלו טוענים שהוא מחרחר מלחמה, וכשהוא נבחר היה מי שאמר שצריך להכין את הקסדות, כי היא תכף תפרוץ. אבל בגין ראה שלום וידע מה הוא רוצה להשיג".
וכשהיא אומרת שבביתה העריצו את בגין, זה בלשון המעטה. מלר־הורוביץ גדלה בנתניה להורים שהיו חברי נפש במעגל הקרוב ביותר לראש הממשלה דאז. בתור סטודנטית שלמדה בירושלים והתחנכה בתנועת הנוער של בית"ר, היה זה טבעי עבורה לסייע למהפך של הימין בבחירות 77'. "עבדתי בבחירות בסניף ירושלים של חרות, שהייתה אז חטיבה בליכוד של היום. אמרו לי לגשת ליו"ר הסניף ולהגיד שאני הבת של יוסי מנתניה, כי הם היו יחד באצ"ל. אחרי הבחירות אמרתי לח"כ חיים קורפו, 'אולי תצטרכו תגבור בסיעת הליכוד?' הוא ענה 'כן', וככה התחלתי".
באותם ימים, חברי כנסת עדיין לא גייסו עוזרים פרלמנטריים, ומלר־הורוביץ, שהפכה לאחת הנשים החזקות בכנסת, התחילה את דרכה בתחתית שרשרת המזון של בית הנבחרים. "ההגדרה הייתה ’מזכירה־כתבנית' בסיעת הליכוד", היא אומרת. "אני לא מקילה ראש בהזדמנויות שניתנות לאדם, וגם אם התחלתי בתפקיד זוטר, עובדה שיכולתי להתקדם. ידעתי שאני הולכת לעבוד במקום מאוד מיוחד, שבו נחתכים הדברים, וכשראיתי את עבודת הסיעות - מיד הוקסמתי. נורא אהבתי את ספריית הכנסת, תבינו, פעם היא הייתה אימפריה. שם היה מרכז העניינים. כשהייתי מחפשת חברי כנסת כדי למשוך אותם להצבעות, לא הייתי מתחילה מהמזנון - אלא מהספרייה".
10 צפייה בגלריה
''הוויכוחים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה''. ירדנה מלר-הורוביץ (משמאל) לצד שמעון פרס ויצחק שמיר
(צילום: דוברות הכנסת)
היום נבחרי הציבור שלנו מבלים הרבה פחות זמן בספרייה. מצד אחד, קשה לייחס זאת רק לבורות, בעידן שבו הגישה למידע קלה הרבה יותר והצורך בספרייה פחת באופן טבעי. מצד שני, השיח לעיתים נראה רדוד, קולני ובוטה רק לשם הבוטות - והחשיפה התקשורתית. מלר־הורוביץ, אחת עם פרספקטיבה בנושא, משוכנעת שלא מדובר בשפל שלא ראינו, זו רק הנוסטלגיה שמשקרת ומטעה אותנו.
"הייתי בכנסת המון שנים, אני באמת לא חושבת שהרמה הידרדרה", היא אומרת. "אני כן חושבת שמאז שהכול מתועד ומשודר, אחת הדרכים שיש לחברי הכנסת לבלוט היא להרעיש, אבל גם זה תמיד היה. הוויכוחים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה, אני מאושרת שבפרלמנט שלנו יכולים לריב בלי שיעלימו אותך".
ובכל זאת, את שומעת את הנאומים על הדוכן ואת השפה שבה הח"כים משתמשים.
"ואני גם זוכרת תקופה שבה מאיר כהנא עלה לנאום וכולם יצאו החוצה, כי הוא העלה הצעות חוק שהיו נוראיות, באמת. אני זוכרת שח"כ מיכאל איתן לקח את ההצעות של כהנא והשווה אותן לחוקי נירנברג. כשכהנא עלה לנאום, היו נשארים במליאה רק הוא ויו"ר הכנסת, איש לא היה משתתף בדיון".
את זוכרת נאום שגרם לך לזעום מבפנים, אך נאלצת לשמור על פנים חתומות?
"בוודאי, נאום המרמרה של חנין זועבי. היה לי מאוד קשה. חברת הכנסת דאז מקדימה, רחל אדטו, לרוב הייתה מאופקת ובאותו רגע היא התפוצצה. לימים היא אמרה לי, 'אלה החברים של הבנים שלי שנלחמו שם, זה כמו הילדים שלי'. היה גם רגע שבו המליאה כבר סערה, אבל לזועבי הגיע לקבל עוד כמה דקות, וכן, צריך לכבד את ההוראות גם כשזה קשה.
"קשה לי גם עם שימוש בטרמינולוגיה של השואה והשוואות לנאצים. השואה זו השואה, אתה מוזמן להגיד על תופעה שהיא איומה, אבל שואת העם היהודי יש רק אחת".
"הרמה בכנסת לא הידרדרה, אלא שמאז שהכול מתועד ומשודר - אחת הדרכים של ח"כ לבלוט היא להרעיש. אבל להגיד שהולך ופוחת הדור? גם כתבי אישום תמיד היו. בכנסת התשיעית ח"כ מהליכוד הורשע וישב בכלא, ויצאה משלחת חברי סיעה שביקשה ממנו להתפטר. אפשר להאמין שדבר כזה קרה בכלל?"
זה מתחבר לצורך של לא מעט ח"כים לבלוט ולקבל חשיפה, כמעט בכל מחיר.
"אנשים יודעים שאם לא יהיה משהו פרובוקטיבי, אולי לא יאזינו להם. פעם זה היה גימיקים; כדי לדבר על יוקר המחיה צריך להיכנס למליאה עם קוטג'? כדי לדבר על מצב כדורסל הנשים באמת צריך להיכנס עם כדור? למה? אם נציג את הדברים, דבר דבור על אופניו, לא נבין שהמצב קשה?".
ואת לא מתרשמת שהלך ופחת הדור.
"לא, כי היה צ'רלי ביטון, שהסתובב ונאם עם הפנים לקיר בטענה שממילא לא מקשיבים לו; ופרוש, שכבל את עצמו לדוכן הנואמים וגרם ממש לחבלה בציוד ההגברה. הסתכל עליו היו"ר ואמר, 'הבנו, כבלת. נגמר, תתיר את זה עכשיו'. לא, הוא רצה את התמונה שיבואו ויחתכו.
"הכנסת היא קודם כל בבואה של החברה וגם חתך של החברה, ואתה רואה את זה. זה הדופק של המדינה. אין נושא שלא עובר שם, אבל האנשים תמיד היו אנשים ויישארו אנשים".
ריבוי כתבי האישום בכנסת מעניק תחושה שהמשכן הפך לעיר מקלט.
"גם כתבי אישום היו; פנחסי, יאיר לוי, יאיר פרץ, עופר חוגי, היו הירשזון ואולמרט, היו הרבה כתבי אישום. אז הדור לא הולך ופוחת.
"צריך לזכור שבכנסת התשיעית היה ח"כ מהליכוד, שמואל רכטמן, שהיה ראש העיר רחובות, והוא הורשע וישב בכלא. כיוון שאז לא הייתה התפטרות אוטומטית, יצאה לבית הכלא משלחת של חברי סיעה שביקשה ממנו להגיש מכתב התפטרות. אתם מאמינים שדבר כזה קרה בכלל?
"היו מקרים עוד יותר קיצוניים, אנשים לא זוכרים שבתחילת שנות ה־80 היה חבר כנסת בשם אבו־רביע שלא כיבד הסכם רוטציה שהיה לו עם חבר מהרשימה שלו, ובני משפחתו של אותו חבר מקופח באו ופשוט רצחו אותו”.
מה בכל זאת השתנה בהתנהגות חברי הכנסת?
"פעם הכל היה הרבה פחות מסוקר, הוועדות היו סגורות והיית צריך להכניס פתק עם סדרן, בלי שידעת מה נעשה בפנים. הדבר הכי מצחיק קרה כשח"כ שלא אגיד את שמו העביר הודעה לעיתונות על מה שהוא דיבר בוועדה, ובסוף הוא בכלל לא הגיע לזכות דיבור (צוחקת)".
הכנסת הנוכחית היא הסוערת ביותר בתקופתך?
"גם הכנסת ה־17 שבה נפלה בסוף ממשלת אולמרט הייתה סוערת, אבל זו באמת כנסת סוערת מאוד".
איך הרגשת בהשבעת הממשלה הנוכחית, כשלא איפשרו לבנט להשלים משפט?
"ראיתי השבעות חגיגיות יותר, אבל זה מה שהרוב החליט, גם אם זה רוב של 61. הבעיה היא שאנשים לא זוכרים שכשנתניהו השביע ממשלה ב־2015 דחינו את פתיחת הישיבה, כי הוא הבין שליברמן לא מצטרף ויש לו רק 61, וזה עדיין לא היה כל כך סוער כמו עכשיו".
אם כבר, למה לא ללכת להיות בעצמך פוליטיקאית?
"לא־לא. בתחילת שנות ה־80 הוצע לי כמה פעמים להצטרף לרשימת הליכוד, אבל אני דחיתי את זה על הסף. שני חברים מהליכוד, מיכאל דקל ויורם ארידור, הציעו לי. הם שניהם באו לדבר איתי וסירבתי. אמרתי, 'טוב לי איפה שאני'".
אפשר לחשוב על כמה סיבות טובות לא להיכנס לפוליטיקה, מה הייתה הסיבה שלך?
"אהבתי, כמו שאני מגדירה את זה, להיות 'ליד מקבלי ההחלטות'. עוד לא הייתה לי משפחה והבנתי אז שזה ידרוש ממני להקדיש את כל חיי למטרה, ולא רציתי להיות כל היום סביב זה; לרוץ לישיבות מרכז, לחתונות, לבריתות ולבר־מצוות. רציתי להתרכז בעבודה מאחורי הקלעים, כי ידעתי שאני רוצה להקים משפחה".
מזכירת הכנסת מסוגלת להתנתק מהעבודה בחופשה?
"אני מכורה לעיתונים, אני מאוד אוהבת תקשורת וגם בחו"ל קשה לי להתנתק. בשנת 2010 היינו בטיול משפחתי בדרום איטליה. ובערב יצאנו למסעדה. אחותי אמרה לי, 'מה עכשיו? אנחנו במסעדה, את מוכנה לעזוב את הטלפון?' עניתי לה שחברה סימסה לי לפתוח ווינט כי כתוב שריבלין רוצה למנות למזכירת הכנסת הבאה את ירדנה מלר־הורוביץ. אז בפעם הזאת היא הרימה ידיים".
את בקשר מאוד קרוב עם ריבלין. לאחרונה דווח שעובדים תחתיו טוענים להתעמרות מצידו. נחשפת לאירועים כאלה?
"הופתעתי לשמוע, את ריבלין הכרתי עוד לפני תחילת עבודתי בכנסת, כי אבי שיחק במכבי נתניה ותמיד היה מקום בבית לאהוד גם את בית"ר ירושלים. לא אתאר אותו כסבא רובי, הוא דעתן ויודע להיות בר־פלוגתא, אבל היה לי כיף לעבוד איתו והוא מאוד כיבד אותי. מה אתם חושבים, שבלשכה שלי לא צעקתי? גם אני יכולה לגעור, אז מה? זה לא בקטע של השפלה. הופתעתי מאוד מהפרסומים, לכן גם ניגשתי לבנות מהלשכה שלי, שכולן עבדו ממש צמוד אליו כמוני. אף אחת מהן לא הצליחה לדמיין אותו עושה דברים כפי שתוארו שם. אני לא יודעת מה היה שם ואני לא עדת שמיעה, אבל אני חושבת שהיה קצת... לא יודעת אם לא חיפשו אותו".
מלר־הורוביץ היא הקול שמאחורי המליאה, זה שהפך ב־12 השנים האחרונות שבהן כיהנה כמזכירת הכנסת, למזוהה ביותר עם בית הנבחרים. אחרי שבתחילת דרכה שימשה במשך 19 שנה כמזכירת סיעת הליכוד בכנסת, היא עזבה את המפלגה והחלה לשמש בתפקידים מקצועיים כעובדת של הכנסת. תחילה כמנהלת הוועדה לביקורת המדינה, בשנת 2004 מונתה לסגנית מזכיר הכנסת וב־2010 עשתה היסטוריה כשהפכה למזכירת הכנסת הראשונה. יחד עם מנכ"ל ויועמ"ש הכנסת, מדובר כנראה באחד משלושת התפקידים המקצועיים החשובים ביותר בכנסת.
"הטייטל 'מזכירה' זה בחירה שלי", היא אומרת. "החוק הוא 'חוק מזכיר הכנסת', וכשנבחרתי בדקתי באקדמיה ללשון. אמרו לי אז שמישהי כבר מכהנת כ'מזכירה אקדמית', הייתה כבר 'נשיאת' בית המשפט העליון, הייתה 'אלופה' בצה"ל ו'ראשת' עיר, אז אמרתי, 'אני רוצה להיות מזכירה', אמרו לי, 'את רצינית? את אמיצה', אמרתי, 'למה אני אמיצה? זה התואר שלי, אני מזכירת הכנסת', זה מאוד מכובד".
לטובת הקורא עו"ד דן מרזוק, שיחליף אותך בתפקיד, מה דרשה ממך הכהונה כמזכירת הכנסת?
"בתפקיד שלי עובדים מאוד צמוד עם יושב ראש הכנסת, והייתה לי הזכות לעבוד הרבה שנים עם הנשיא ויו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין – אגב, זה רובי, מרובל'ה, ולא רובי עם דגש – גם בתור סגנית מזכיר הכנסת וגם כמזכירה; עם ח"כ יולי אדלשטיין עבדתי קרוב לשבע שנים, וגם עם ח"כ יריב לוין ועם היו"ר הנוכחי, ח"כ מיקי לוי. יו"ר הכנסת חייב לבנות אמון עם מזכיר הכנסת, גם אם הוא חושב שיש לו אנשי סוד וחצר שעוטפת אותו".
במה זה בא לידי ביטוי?
"בזה שיו"ר הכנסת יכול לומר, 'מהממשלה הודיעו לי שסדר היום ישתנה. זה לא לפרסום, אבל אני רוצה שתדעי כדי שתוכלי להיערך'. הוא יודע שאני לא אדליף את זה, ואני נותנת לו את הערך המוסף שלי: אני מכירה את התקנון ואת שיטות העבודה, וגם יודעת לנחש ולהעריך מראש מה תיצור כל סיטואציה. אני באה באמת עם מה שנקרא 'בּוֹנָה פִידֶה', לב נקי ורצון טוב. מה שמכוון אותי זה שהכנסת תעבוד כסדרה והיו"ר חלילה לא יטעה. הוא חייב להתייעץ ולשתף כדי להיות מוכן".
אפרופו אדלשטיין, מה חשבת כשהוא סירב לקיים את פסיקת בית המשפט והתפטר?
"זה מה שהוא עשה. תראה, הייתה מערכת יחסים מאוד עדינה בין בית המשפט לבין הכנסת, ואם הוא החליט לא להעלות נושא על סדר היום ולהתפטר, זאת ההחלטה שלו. לי הייתה איתו מערכת יחסים מאוד מוצלחת. תמיד אמרתי ליושבי הראש, 'אתה יכול לעשות ככה ותדע שאפשר גם אחרת'. אני תמיד מביאה תקדימים, מה קרה במצבים דומים. תפסתי את עצמי גם כסוג של זיכרון ארגוני".
את יכולה להבין את הסירוב של האופוזיציה להקים את הוועדות, מה שמשבש את עבודת הכנסת אבל עונה על צורך פוליטי?
"יכול להיות שאפשר היה לעשות את זה אחרת. חבל לי מאוד שהוועדות לא עובדות. הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה נעשה בשתי זירות, במליאה ובוועדות. הדיונים בוועדות הם יותר לעומק, ועם מומחים חיצוניים ועם בני פלוגתא, ובשיתוף הציבור. הוועדות חייבות לפעול, זה לא פחות חשוב מלחוקק וזה מאוד מציק לי. מאוד מציק לי".
מצאת את עצמך אי פעם אומרת את דעתך האישית לפוליטיקאי?
"לא. אני מנטרלת את זה".
אם את לא יכולה לשתף חברי כנסת בדעתך, שזה מה שאנחנו עושים עם חברים, זה אומר שאין לך חברויות בכנסת?
"החלפת דעות היא אחד הדברים שאפשר לעשות עם חברים, אבל לא רק. אני חברה מאוד טובה של נחמן שי, עוד מהימים שהוא היה כתב הכנסת של הערוץ הראשון; יש לי חברות עם ח"כ לשעבר עדנה סולודר והייתי הולכת לתיאטרון עם השרה לשעבר אורה נמיר ז"ל; השר לשעבר עוזי ברעם היה חבר מאוד טוב שלי, וגם חברות הכנסת לשעבר איילת נחמיאס ורבין ושולי מועלם־רפאלי. חברויות לא חייבות להיות מושתתות על פוליטיקה".
ובחברויות בחיים האישיים את כן מדברת על פוליטיקה?
"בכל פעם שמשה, בן זוגי, ואני, נפגשים עם חברים, הוא תמיד מסייג ואומר, 'חבר'ה, יש לי דעות משלי ואני לא מדבר פה מפי הגבורה, בשמה של ירדנה'. הוא מאוד אוהב לדבר על פוליטיקה עם חברים קרובים. אני לא. הם תמיד אומרים, 'איך את נשארת ספינקס, פוקר פייס'".
וכשעובר חוק משמעותי במליאה, למשל, חוק ההתנתקות שנוגד את האידיאולוגיה שלך, את בקלות נשארת עם פוקר פייס?
"הייתי שם כשזה עבר, בכל שלושת ימי הדיונים, אבל לא הבעתי את דעתי כי רציתי שחברי הכנסת ייתנו בי אמון; שכאשר הם יבואו להתייעץ איתי וכשאני אומרת להם 'אי־אפשר', שיידעו שזה באמת אי־אפשר, ולא שאיזה משהו השפיע עליי".
יש לך פרופילים ברשתות החברתיות?
"אין לי פייסבוק. בטוויטר אני עוקבת, לפעמים שם אני למדה על מה קורה ב’פרסה’ (טרקלין חברי הכנסת הצמוד למליאה)".
זו בעצם הודאה שלמעשה אפילו מזכירת הכנסת לא יכולה היום לחיות בלי טוויטר.
"נכון".
בתור מי שהגתה את שמות חברי הכנסת אלפי פעמים, מה השם שהיה הכי קשה להגות?
"היה חבר כנסת בשם עבד אל־חכים חאג' יחיא, שהיה איש מאוד נחמד, אבל אני לא חושבת שהיה שֵׁם שבאמת היה קשה להגות. שמו של אדם זה דבר שמאוד־מאוד חשוב לי. מנהלת הלשכה שלי, מצלצלת לכל חבר כנסת חדש ושואלת איך להגות את השם וגם על מה לתת דגש. למשל, יבגני סובה, עם דגש על ה'בי”ת', ולא על ה'סוֹ'. אני גם יודעת שסובה זה ינשוף. או אבתיסאם מראענה, שלימדה אותי שאבתיסאם זה חיוך. אני לומדת איפה אומרים במלעיל ואיפה במלרע, מתרגלת את זה ומקפידה לא לטעות.
"היה לנו קטע עם באסל גטאס. הסגנית שלי צילצלה אליו ואמרה לו, 'שלום, ברכות על היבחרך לכנסת, אנחנו נערכות להצהרת האמונים ורוצות לדעת בדיוק איך להגות את השם שלך'. הוא ענה לה בזלזול, 'מה זה משנה מה אני אגיד, בסוף בכל מקרה תגידו גטאס'. בתור מזרחנית היא עברה למבטא ערבי, ואמרה לו, 'ר'טאס, זה עם גימ”ל גרונית', אז הוא הופתע ואמר לה, 'הו, אם ככה, אז כן, זה באמת עם גימ”ל גרונית'".
כשהיא מתבקשת לגלות סודות מקצועיים, כמו איך הקולות נספרים כל כך מהר בהצבעות השמיות, היא מצטנעת באותנטיות. "אני שמחה שזה נראה מהר, כי לי זה לא מרגיש ככה". היא מגלה שהיא נערכת מראש עם דפים ייעודיים, ולאחר סימון הצבעתו של כל ח"כ - שאת מיקומם של כל אחת ואחד מהם היא יודעת, פשוט כי היא זו שקבעה אותו בסמוך להשבעה - היא מסכמת בתחתית כל דף, נעזרת בסגניתה שמבצעת פעולה כפולה ולבסוף הן משוות. "יש לי תמונה של כל חבר כנסת ואת מפת הישיבה שלהם. אני לומדת את זה בתחילת כל כנסת עד שאני זוכרת בעל פה".
מלר־הורוביץ מיומנת בכל מלאכתה, אבל זה לא אומר שלהכול היא התרגלה. מילא השיח הקולני, אבל למנהג חלוקת הממתקים במליאה - שזכורים בו בעיקר ראשי הקואליציה בעבר ובהווה, דוד ביטן ועידית סילמן - מזכירת הכנסת היוצאת לא מוכנה להתרגל.
"אני לא אוהבת את זה", היא אומרת. "בעבר כשהיו לילות ארוכים, אמרו שאפשר להכניס קפה או תקרובת קטנה ל'פרסה'. זה בסדר. אי־אפשר לשבת כל הזמן במליאה וצריך להתרענן, אז בשביל זה מביאים קפה למשהו לאכול בפרסה, אבל למה להכניס את זה למליאה?"
הם יענו לך שהם מבלים שם שעות ארוכות ברצף, אז למה לא בעצם?
“יושב ראש שמנהל ישיבה ארוכה, יכול לשתות במליאה; ליד הדובר מותר שתהיה כוס מים; אני יושבת שעות - בשבוע שעבר ישבתי שם מעשר וחצי בערב עד שמונה בבוקר - אז שותים משהו. אבל לאכול? לא".
את מפרשת חלוקת ממתקים כזלזול בכנסת?
"אני לא חנה בבלי ולא רוצה לחלק ציונים, אבל המליאה מבחינתי היא קודש הקודשים של הכנסת. כמו שאומרים על בית כנסת שהוא 'מקדש מעט'. לא לשתות ולא לאכול בתוך המליאה, ולא לשבת עם העיתון".
פעם הערת לחבר כנסת?
"לא, אבל פעם הייתי בחדרי וראיתי בערוץ הכנסת שאחד העיתונאים מצלם מלמעלה את האייפד של אחד מחברי הכנסת, מהר צילצלתי אליו ואמרתי, 'תסגור את האייפד! מצלמים אותך מהיציע!'"
את דרכה בכנסת היא סיימה בשבוע שבו צוין יום האישה, והיא מדגישה שלמרות הסביבה הגברית שבה עבדה בעשורים האחרונים והתואר "מזכירה", שלא בהכרח ממחיש את כוחה וחשיבותה - היא מעולם לא הרגישה התנשאות כלפיה. הכנסת, היא אומרת בגאווה, היא סביבת עבודה בטוחה מאוד לנשים. "אני שמחה על המי־טו, כי לכל אישה ונערה שמגיעות לעבודה מגיעה סביבה נעימה ובטוחה".
היו נשים סביבך שסבלו מהטרדות בכנסת?
"כשהייתי סגנית מזכיר הכנסת, הייתי הממונה על מניעת הטרדות מיניות. בתקופה הזו הגיעו אליי שתי תלונות שטופלו במלוא הרצינות, במעורבות של ייעוץ משפטי. מטעמי צנעת הפרט לא ארחיב, אבל היחס לטענות היה חריף מאוד".
מלר־הורוביץ נפרדה השבוע מהמשכן, ששמו הטוב - גם כשהוא בעצמו מתקשה לשמור עליו - בנפשה. "זה הסמל שלנו, זה בית העם. כולם מיוצגים שם ולכן הדימוי של הכנסת מאוד חשוב לי", היא אומרת. "כדי ליצור פיקנטריה, אנשים זוכרים את הדברים הלא־טובים, המבישים והשפלים, אבל לצד הזיכרון השחור יש את הזיכרון הלבן, את הדברים הטובים, את האנשים שמוסרים את עצמם, אלה שעושים טוב ואני החלטתי שאני רוצה לזכור את הטוב".
אדם שסיפק לה כמה מאותם רגעים טובים במשכן, למרות שהיו משני צידי המתרס הפוליטי, היה יצחק רבין. "מאוד אהבתי אותו. הכרנו כשהייתי מזכירת סיעת הליכוד, והוא תמיד חייך והקדים שלום. בנובמבר 81' בגין אושפז ושר המשפטים דאז, משה נסים, צילצל אליי בסודיות ואמר, 'ירדנה, אנחנו הולכים להביא היום את חוק רמת הגולן ולהעביר אותו בשלוש קריאות. תיערכי בהתאם'. הלב שלי דפק, זה אירוע רציני. ואז צעדתי במסדרון ורבין בא מולי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת הביתה - ולא ידעתי מה לעשות, כי לשקר אני לא יכולה אבל גם לא להסגיר את תוכניות המפלגה שלי. אמרתי לו, 'אני צריכה לבדוק, אבל תבטיח לי שאתה לא עוזב את הכנסת לפני שאתה מדבר איתי'. כעבור שעתיים הסיפור יצא בתקשורת, רבין ראה אותי, חייך ואמר, 'את בסדר, את ממש בסדר'".
“בגין שיחק אותה לא יודע מה זה צ’חצ’חים ומי זה דודו טופז. הוא היה תקשורתן וידע להשתמש במילים. אחרי הצבעה חשובה אמרו לי שראש הממשלה קורא לי, פילסתי את דרכי אליו והוא אמר ‘ירדנהל’ה, תודה על הרוב בהצבעה’. מבחינתי, לא הייתי צריכה לקבל שכר באותו חודש”
באופן טבעי, רבין גם מקושר אצלה לאחד הימים הקשים שעברה בכנסת. "הרצח שלו ממש זיעזע אותי. הבת שלי הייתה בגיל חמש, ראתה שאני בוכה ושאלה אם אני מפחדת. לא יכולתי להסביר לה עד כמה. גדלתי לאבא שחינך אותי על ברכי המיתוס 'לעולם לא מלחמת אחים', ופתאום דבר כזה מתרחש. זה היה נורא".
במרוצת השנים עבדת לצד כל מנהיגי המדינה שכיהנו כאן ב־54 השנים האחרונות, מה ראית שאחרים אולי פיספסו?
"שלהיות ראש ממשלה בישראל זה תפקיד כל כך קשה. אני זוכרת שבגין תמיד אמר שיש החלטות משותפות, יש ממשלה, אבל בסוף את ההחלטות הקשות אתה מקבל לבד עם עצמך. אף אחד לא נמצא לידך כשאתה מקבל את הטלפון בלילה. זה נורא קשה".
היום הנגישות של הציבור למנהיגיו – וגם להפך – פשוטה הרבה יותר, אבל בגין הקדים את זמנו. הרבה לפני נתניהו, הוא ידע לשחק בתודעת הציבור, שהיה אז הרבה יותר תמים.
"ברור, הוא הקדים את זמנו, אבל הגיע עשור מאוחר מדי לראשות הממשלה. הוא לא היה אדם בריא, תראו כמה הוא הספיק בזמן הקצר שהיה ותחשבו כמה הוא יכול היה עוד לעשות".
בנאום התגובה שלו לנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, הוא עשה עצמו לא מכיר את המילה ולא מכיר את טופז. זה עוד שטיק שלו.
"הוא שיחק אותה לא יודע. הוא ידע לדבר ולהשתמש במילים, זה היה חלק מהעוצמה שלו. בגין היה תקשורתן וידע שהוא כזה. כשהמזנון היה מתרוקן, ידעת שקורית אחת משתי אפשרויות: בגין או יוסי שריד נותנים נאום. הוא ידע לדבר עם בני אדם. יום אחד הייתה הצבעה מאוד חשובה ואחריה באו אליי בבהלה, 'ראש הממשלה קורא לך'. בגין יצא מהמליאה מוקף עיתונאים סביבו, ואני מפלסת את דרכי אליו והוא אומר, 'ירדנה’לה, תודה רבה על ההצבעה ועל הרוב', אתה מבין? אני בחורה צעירה, עובדת די חדשה בכנסת, מקבלת מילה טובה מראש הממשלה. מבחינתי לא הייתי צריכה לקבל שכר באותו חודש (צוחקת)".
איזו מזכרת שמרת לך ממנו?
"כבת למשפחת אצ"ל, יש לי מכתב שכתבתי לבגין ב־67’ כשהייתי בכיתה ז', זה היה אחרי אירועים בתנועת החרות כשהתעורר פחד שאולי בגין פורש, ואני כותבת לו, 'תישאר ותנהיג את התנועה' והוא ענה לי אחרי חודש ועוד התנצל שזה באיחור".
צילום: אלכס קולומויסקי, דוד רובינגר, אוהד צויגנברג, יאיר שגיא.
