כבר 78 שנים שיהודים בישראל וברחבי העולם שואלים שלוש שאלות על זיכרון השואה. ראשית, האם עלינו לזכור כל פרט במסע ההישרדות של אנשי עמינו, או שמא, כפי שמהרהר אלי ויזל ז"ל בספרו "שומרי היער", די בכך שאנו מספרים את הסיפור? שנית, כיצד נסביר הפעם לילידנו את ההתעקשות להנציח את השואה, וכי הזוועות לא היו נחלת עולם-ישן שתועד בסרטים ובתמונות בצבעי שחור-לבן, אלא זוועות המתרחשות כלפי בני ובנות אדם גם בעולם מלא הצבע כפי שאנחנו מכירים אותו כיום?
לבסוף נשאל על האיזון הנכון בין האבל על שהיה, לבין המשימה לבנות חברה חדשה ומדינה שמוכנה לבאות, בין החינוך להיסטוריה וארגון המידע שנקלט סביבנו על השואה, ובו זמנית השמירה על תחושת הביטחון.
"עֲשׂוּ שֶׁיִהְיֶה מַה לִשְׁאוֹל: מַה מִחוּץ לָאֵינְסוֹף? מַה מֵעֵבֶר לַזְּמָן?", כתבה לאה נאור בשירה "אולי תפסיקו, די", ואני ודאי לא אהיה הראשון לענות לה שמזה אלפי שנים שעם ישראל שואל שאלות, ואף עונה לעצמו בשאלות, מעשה המגדיר ומעמיק את זהותנו.
בדומה לחג הפסח, שעדיין נראה במראה האחורית, אז שאלנו "מה נשתנה הלילה הזה?", גם ביום השואה ישנו הכרח לתהות "מה מיוחד ביום הזה מכל הימים?". זה נשמע כמעט טריוויאלי, אך בשנים האחרונות קל יותר שלא להיכנס לאווירת היום, קל שלא לעסוק בו ואף למצוא מפלט רעיוני או תעסוקתי עד שיחלוף. אלא אם מוצא אדם עצמו בטקס או במפגש מיוחד של "זיכרון בסלון" - אין לו מחויבות לשיח עם עצמו, עם חברו או עם המקום.
אלון פורטמןצילום: ניר אריאלי בעבר, לא היה קל למצוא מפלט. בביתם של סבי וסבתי השורדים, מלבד יום כיפור, היה יום השואה היום היחיד בשנה שבו הטלוויזיה הייתה כבויה, שכן היא שידרה במרוכז עדויות לאירועים שהם ממילא חוו בכל יום מחדש עד יום מותם. עם זאת, עידן הנטפליקס המאפשר לצרוך כל תוכן בכל זמן, משנה את חוקי המשחק ומייצר אלטרנטיבה המאפשרת לצפות גם בתכנים אחרים. קשה שלא לשמוע את הצפירה, אך קל יותר להתרחק מסדר היום הטלוויזיוני ולבחור שלא להתעמק בחוויה הקשה.
מכאן, חובתנו לשאת דגל, לדבר ולשאול, במקום העבודה ובבית. לא ניתן להשאיר את חשיבות זיכרון השואה ליד הגורל. ייתכן שבאמצעות השאלות על זיכרון השואה שנחייב עצמנו בהן, נזכה גם להחיות משהו מהעולם היהודי שנכחד ולהשיבו אל תוך העולם היהודי החדש. ההזדמנות לשאול על דרכו של שורד תאפשר להסיק כי בזיכרון יש מקור לתקווה ועדות ליכולת לשרוד. מחובתנו להבטיח שהשואה לא תקרה בשנית, ועל כן אין חובה גדולה כיום מאשר לעצור לרגע, לזכור מאיפה באנו ולמה אנחנו עובדים כל כך קשה לשמור על מה שיש לנו.
אלון פוטרמן הוא מנכ"ל קרן היסוד
