זה עדיין לא סגור, הקצוות טרם נתפרו - מה עוד שהימים הם ימים של חג - אבל בכירי העדה הדרוזית יודעים לומר שעם חזרת העבודות במתחם הכנפיים של המדינה המעופפת שלנו, טורבינות הרוח ברמת הגולן, תחזור, ובעוצמה גדולה מזו שהכרנו, גם המחאה הדרוזית. אם לא ביום ראשון הקרוב, אמרו לי בעוספיא, אז זה יקרה יום או יומיים או שלושה אחר כך. "וזו רק ההתחלה", על פיהם.
וכך ממשלת ישראל, שהצליחה באפס כישרון לאבד את אחיזתה בציבור הרחב בחצי השנה האחרונה, תוכל להוסיף לרשימת הכישלונות שלה, לצד מחאת קפלן המתפשטת בכל הארץ, גם את מחאת הדרוזים. תוכל, ותאלץ אם לדייק, להוסיף לרשימת המטלות שהיא מפילה על המשטרה החבוטה גם את הטיפול בהפגנות שראשיתן ברמת הגולן, אבל הן כנראה לא ייגמרו שם.
ואם מישהו בירושלים לא יתעשת, תצטרף העדה הזו לתנועה הטקטונית שייצרה את הבקע הענק עם הבדואים שהמשיך וגרף לתוכו את כלל אזרחי ישראל הערבים. מגמה שתחילתה אי שם בשנות ה-70, תחת ממשלות מפא"י על גלגוליה השונים, כשהברית עם הבדואים - עם הגששים המיתולוגיים של ימי המרדפים הרחוקים - התפרקה. אחר כך כלל הערבים חדלו לראות במפלגות הציוניות בית, ובממשלות ישראל לדורותיהן - לא רק באלו של הימין - כתובת. והיום זו העדה הדרוזית שתוהה אם ברית הדמים שלה עם מדינת ישראל היא גם ברית של חיים.
כרמל נאסראדין, מי שהיה ראש מועצת דליית אל-כרמל, משמש היום יו"ר התנועה הדרוזית-ציונית. הוא בנו של יוסף נאסראדין שייסד את התנועה ב-1975. "גם כי רצה להוכיח לעולם, אחרי הגינוי באו"ם, שהתנועה הציונית היא לא גזענית, וגם משום שדווקא אז הייתה איזו תחושה שאי-השוויון מתרחב והוא האמין שתנועה כזו תוכל מצד אחד להביא לקירוב הלבבות ומצד שני תקל על העדה במאבק על זכויות שוות. לשמר את העדה בתוך הקונצנזוס הישראלי ולהוכיח לצעירים שלנו שיש מי שרואה אותם ודואג להם".
עכשיו, כרמל נאסראדין, כמו ראשי העדה האחרים, נאבק לבלום את הקרע, שעל פיו, הולך ומתרחב. "זה התחיל לפני כעשור וחצי", הוא אומר, "כשחל שינוי במדיניות ממשלת ישראל ביחס לבנייה במגזר הבדואי, שזו הבעיה העיקרית, גם אם לא היחידה": היעדר תוכניות מתאר שתוקע לא רק את היכולת לאפשר בנייה למגורים אלא לא מאפשר הקמת אזורי תעשייה ומתן פתרונות תעסוקה לדור ההמשך; אישורים לבנייה שתקועים שנים; מלחמות עם הירוקים נוכח העובדה שחלק מהיישובים נמצאים בשמורת הכרמל; החמרה של האכיפה מבלי להציע אלטרנטיבות שנגמרת בקנסות של עשרות ומאות אלפי שקלים.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלרוצה לומר, מבלי להיכנס לפרטים, שמה שברור הוא שמדינה כל כך קטנה, עם תחזית צמיחה כל כך גדולה, לא יכולה להתקיים בלי חזון, חזון ארוך טווח עם התייחסות בת קיימא שרואה חמישה עשורים קדימה, שיודע לקרוא את המפה ולהבין את הצרכים. בדיוק מה שאין כאן.
וכך ישראל מאבדת, לאט אבל בטוח, גם את העדה הדרוזית, עדה שייסדה לפני 50 שנה לערך את התנועה הדרוזית-ציונית, שהיום, איך לומר זאת בעדינות, נשמעת כמו שם של מערכון סוף שנה בבית ספר דמוקרטי שבא להמחיש את הכאוס שנקלענו לתוכו.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
