אין איש ימין שלא חווה על בשרו את תחושת החרדה שאותה מרגישים ימים אלה עשרות אלפי מפגיני השמאל. את יום הבחירות של 2006 ביליתי בבת ים במאמץ לשכנע מצביעים לשלשל בקלפיות את פתקי מפלגות המחנה הלאומי. על הפרק עמדה כוונת הממשלה שבדרך ליישם את תוכנית ההתכנסות של אהוד אולמרט לפינוי מדורג של היישובים ביהודה ושומרון. בניגוד לתהליכים המדיניים הכושלים שפרחו כבלונים באוויר, מהלכים חד-צדדיים הוכחו כבני ביצוע, ע"ע הנחישות והרגישות שבהן בוצעה העקירה מגוש קטיף. מבט במדגמים הבהיר לנו שהעם הכריע, והכריע נגדנו. היינו במיעוט מובהק.
התמונות המרהיבות של ההמונים המנופפים בדגלי כחול לבן בשבועות האחרונים החזירו אותי גם ל-2005, לימים שבהם הוציאו אותי ואת חבריי לרחובות. היינו שם בקור הירושלמי, בהפגנות נגד כוונת הממשלה לעקור את חברינו לספסל הלימודים מבתיהם. כמות הכתומים ששטפה את המדינה הייתה עצומה. צעדות לפידים, שרשראות אנושיות, עצרות תפילה. כמו היום, גם אז הייתה כמיהה להידברות. נשלחנו למבצע "פנים אל פנים", לשוחח עם מתפקדי הליכוד לקראת המשאל על תוכנית ההתנתקות ועל כשליה. כמו היום, גם אז הימין הפסיד בזירת ההסברה. בעלי הטורים, שאז קראו לשבור את עצמות המפגינים, היום מעודדים אותם לצאת לרחובות. מי שטען אז בפטרונות שההתנתקות היא שיעור בדמוקרטיה מסרב כעת לקבל את הכרעת הבוחר. פרשן בכיר הכריז שראש ממשלה ראוי לאתרוג בגין פינוי יישובים; היום הוא פועל עם חבריו כדי לאתגר אותו.
ועדיין יש עבורנו הבדל עצום בין שתי התקופות: אז היינו במיעוט מזהיר, והיום אנחנו הרוב. למרות הניצחון במשאל מתפקדי הליכוד על ההתנתקות, נותרנו מיעוט בקרב הציבור הרחב, וזה הוכח בבחירות 2006. לנצח אזכור את המדרכה בת ים שעליה ישבתי בעודי מנסה לעכל את תוצאות המדגמים. העם הכריע, והכריע נגדנו. נגדי.
עכשיו, כשיש ממשלת ימין מלא-מלא, נדמה שיש אפשרות ללכת עד הסוף. כמו בהתנתקות, אפשר להתעלם מההפגנות מחוץ למשכן או בקריית הממשלה. המשמעת הקואליציונית תעשה את שלה, ייקוב הכוח הפוליטי את ההר. נעצור כניסת חמץ לבתי החולים, נסגור את התאגיד, נקנוס נשים שמפרות את חוקי הצניעות בכותל, נוודא שאיש לא יוכל להדיח חבר ממשלה. 1,2,3 קריאות בכנסת וגמרנו.
אחרי כל כך הרבה שנים כחלק מהרוב, כבר קשה לזכור איך זה להיות מיעוט. כשדנים על תיקון כללי המשחק הדמוקרטיים, צריך לדון בהם בכובד ראש. הרפורמה במערכת המשפט מבקשת לבחון מחדש את כללי היסוד של המדינה. יחסי הרשויות - השופטת, המחוקקת והמבצעת - לא צריכים להיבחן מפריזמה של הקלקול שנעשה לנו (ונעשה), אלא בעין שבוחנת כיצד המציאות תהיה הנכונה ביותר - עבור כלל האזרחים.
עקיבא לםדניס ויסלפוהיום אנחנו הרוב, ולכן אנחנו תומכים בחקיקת נבחרי הציבור, ללא ביקורת שיפוטית כלל. בשנה ורבע באופוזיציה הספיק הימין ללמוד שיעור חשוב במשילות, אך שכח איך זה להיות באופוזיציה. האם מחר, כשהממשלה תוחלף בידי ממשלה שמאלית, לא נרצה למצוא סעד בבית המשפט?
יכול להיות שאובייקטיבית, הדבר הנכון הוא לצמצם את זכות העמידה, לפצל את תפקיד היועמ"ש, לכונן פסקת התגברות ולעדכן את האופן שבו ממונים שופטים. כמי שחווה את דורסנות הרוב על בשרו, אי אפשר לעמוד מנגד כשהדורס הוא המחנה שלי. אם עצירה למשך שבועיים של החקיקה לטובת דיונים בבית הנשיא יעזרו לאדם אחד לא לחיות כמיעוט נרמס בארצו, דיינו.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
