פעם, במהלך טיול בהודו, הלכנו על גשר צר. אוטובוס שעט לעברנו מצד אחד, משאית מצד שני. מעקה לא היה - רק כביש משובש ותהום עמוקה מתחת. היה מאוחר מדי לחזור, מוקדם מדי לרוץ קדימה. המלווה ההודי סידר אותנו בטור, פנים לכביש, גב לתהום. הוא הורה לנו לשלב ידיים. אם אחד יאבד שיווי משקל, או ששכנו יחזיק אותו או שכולנו ניפול אחריו. כאשר האוטובוס עבר על פנינו, סנטימטרים בודדים הפרידו בינינו לבינו. לתוך הרווח הזה נכנסה מכת רוח, קצרה ועוינת, מהולה בריח סולר. שרדנו.
הקואליציה של בנט ולפיד נמצאת במצב דומה: הגשר צר, התהום עמוקה, והציווי הוא להחזיק ידיים. זהו מצב ביש. אין דרך לשרוד בו אלא בהתנהלות מכוערת. כל שבוע יצוץ חבר כנסת, אחד מ-60, יאיים לעזוב ויפתח במשא ומתן. גם אם המשא ומתן יהיה נקי מכל רבב, הדרישות שלו לגיטימיות והתשובות חפות משחיתות, כולם ייראו רע.
למה, אם כך, שווה להתאמץ? יש כמה נימוקים טובים. אחד, להוסיף קולות לקראת הבחירות הבאות. הנימוק הזה לא רלוונטי לממשלה הנוכחית. הוויתורים שהיא נאלצת לעשות למתלבטים מימין ומשמאל רק יגרעו ממרכיביה קולות בקלפי.
שניים, להספיק לעשות מעשה היסטורי, פופולרי, שיגשים חזון ויחולל מהפך בדעת הקהל, משהו מסדר הגודל של הפצצת הכור העיראקי, שהצילה את מנחם בגין בבחירות של 1981. נדמה שגם הנימוק הזה לא רלוונטי לממשלה הנוכחית: הקיזוזים הפנימיים בה מנטרלים כל יוזמה יוצאת דופן. המהלך היחיד שיכול לשנות מציאות הוא מתקפה גלויה, רחבה, נגד איראן. לא בטוח שבנט, לפיד וליברמן לא חשבו על האופציה. המיליארדים שהסכימו להקציב יעידו על כך. אלא שאין אופציה, מכמה וכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן. התרגיל הגדול שצה"ל עורך עכשיו מוצג אמנם כחזרה גנרלית לקראת מתקפה, אבל בפועל הוא רחוק מזה.
הנימוק השלישי רלוונטי מאוד לקואליציה הנוכחית: הוא מצטמצם לשתי מילים: מה האלטרנטיבה. התפרקות תביא, קרוב לוודאי, להקמת ממשלה בראשות נתניהו. כאשר זה יקרה אף אחד לא ייפול מהכיסא: ראשי ממשלה באים והולכים, יאמרו חברים בקואליציה היוצאת, את ביבי אנחנו מכירים. נסתדר.
האמת היא שהם לא מכירים: נתניהו השתנה. נתניהו הישן פעל במסגרת החוק, כללי המשחק, מערכת המשפט, המוסדות החברתיים הקיימים. נתניהו החדש מבקש לחולל מהפכה. מתחת לחליפת העסקים הכחולה שלו הוא צ'ה גווארה. הוא רואה את השבר בפוליטיקה האמריקנית, הוא רואה מה קורה בהונגריה ובפולין, ברוסיה ובבלארוס ואומר לעצמו, למה לא אני. כל השיח שאנשיו מקדמים ברשת החברתית חותר להרס התשתית המוסדית של המדינה והקמת משטר אחר במקומה. נתניהו החדש הוא מהדורה מעונבת של יאיר נתניהו: העץ לא נופל רחוק מהתפוח.
לא רק נתניהו השתנה: הלך הרוח בציבור השתנה. רבים מאסו במשחק הדמוקרטי. לטעמם הוא מסורבל מדי, פשרני מדי, מרוסן מדי, תקין מדי, מתחשב ללא צורך בערבים ובזרים. שנאת הערבים באשר הם הפכה לטיעון פוליטי לגיטימי, גלוי, אפקטיבי. גם שנאת זרים: היא הגיעה לשיאה בקמפיין של ראש רשות ההגירה נגד בואם של פליטי מלחמה מאוקראינה. לפליטים לא היה אינטרס לבוא לכאן, טוב להם באירופה. הכי טוב להם בבית. המעטים שגילו עניין יכלו רק להועיל למשק הישראלי. איילת שקד אימצה את הקמפיין: חשוב לה להוכיח למחנה האחר שבנפשה היא שם. גירוש זרים עושה אותה ימנית יותר, פטריוטית יותר, יהודית יותר.
יש בישראל ויכוח רב שנים על השטחים. לא זה מה שמאחד את המחנה שמתגודד סביב נתניהו. מה שמאחד אותו הוא הזהות, תחושת היחד והשנאה כלפי האחרים. כולם מדברים על בן גביר, אבל מדחיקים את השינוי שמתחולל בציבור החרדי. החרדים הפכו לחרד"לים, לאומנים בלי להיות ציונים. בן גביר אולי לא יקבל את קולותיהם, אבל את ליבם הוא כובש.
הקואליציה הנוכחית מקרטעת ותמשיך לקרטע. זה גורלה. קשה לחבב אותה, אבל מול מה שמכינה לנו האלטרנטיבה היא ממש זהב. רובי ריבלין נהג לספר את הבדיחה על האיש שנשאל "תגיד, איך אשתך?". האיש בחר להשיב בשאלה: "בהשוואה למי?"
