החוק הנורבגי מאפשר לחלק מהשרים וסגני השרים להתפטר מהכנסת – ואז לשוב ולכהן בה באותה הקדנציה, אם עזבו את הממשלה. "חוק יסוד: הכנסת" קובע נוסחה מורכבת לחישוב מספר המתפטרים המקסימלי מכל סיעה בהתאם לגודלה. כיום עומד מספר המתפטרים המקסימלי על חמישה שרים וסגני שרים בסיעות גדולות, ולפי הדיווחים יש כוונה להגדילו לשבעה. אם בכנסת הקודמת התפטרו 21 שרים וסגני שרים במסגרת החוק, והוחלפו ב-21 ח"כים "נורבגים" חדשים, סביר שעכשיו המספר יהיה גדול עוד יותר.
לחוק הנורבגי יש חסרונות רבים ומשמעותיים. מבחינה כספית, עלותו עומדת על כ-1.7 מיליון שקל לשנה לכל ח"כ. נזק נוסף הוא נתק כמעט מוחלט בין חברי הממשלה שהתפטרו לבין הח"כים: הראשונים כבר לא טורחים להגיע למליאה, ולכן כמעט נעלמו היחסים הלא-פורמליים החשובים שבעבר התקיימו בין השרים והח"כים, שבמסגרתם ניתן היה לדווח על צרכים ובעיות של הציבור ולבקש מהשרים מידע.
החיסרון המשמעותי ביותר ככל הנראה הוא ש"הנורבגים" נתפסים כח"כים על תנאי: כיוון ששרים רק *רשאים* להתפטר מהכנסת, אך אינם חייבים, הרי שהח"כים שנכנסים במקומם חייבים את הכהונה לטוב לבם. יותר מזה: הנורבגים יודעים שאם חברי הממשלה יעזבו את משרדיהם ויחזרו לכנסת – הם-עצמם ייאלצו לעזוב (כך קרה בממשלה הקודמת כשח"כ אלי אבידר מישראל ביתנו התמנה לשר והתפטר מהכנסת. במקומו נכנסה הבאה ברשימת המפלגה, שרון רופא-אופיר. אלא שבהמשך התפטר אבידר מהממשלה, חזר לכהן בכנסת ורופא-אופיר נאלצה לעזוב). מנגנון זה, המכונה "הדלת המסתובבת", עלול לפגוע באופן משמעותי באוטונומיה של הח"כים הנורבגים וביכולתם לבקר את הממשלה.
ועם כל זאת, עדיין מדובר בחוק הכרחי. יש לו יתרונות שונים, כמו העובדה ששרים שהתפטרו מהכנסת יכולים להשקיע את כל זמנם בעבודה מיניסטריאלית. בנוסף, הוא הכרחי כדי להגדיל את מספר הח"כים שפנויים לעבודה פרלמנטרית משמעותית.
אם הכנסת מונה 120 ח"כים, ומספר השרים וסגני השרים עולה על 30 – המשמעות היא שנותרים פחות מ-90 ח"כים לעבודה פרלמנטרית משמעותית. עומס העבודה המוטל במצב כזה על ח"כ הוא אדיר, במיוחד בוועדות הכנסת. בעבר כבר קרה שח"כים כיהנו במקביל ב-6-5 ועדות ואף יותר. אי אפשר להתעמק ולהתמחות בעבודת הוועדות במצב כזה, ומוגבלת מאוד היכולת להשקיע בהצעות חוק, שאילתות, הצעות לסדר היום וכו'.
המשמעות היא שכל עוד כנסת ישראל קטנה, וכל עוד הממשלות גדולות (מאוד), אין ברירה אלא להשתמש בחוק הנורבגי. אחרת – הכנסת פשוט לא תוכל לתפקד.
ד"ר אסף שפיראצילום: המכון הישראלי לדמוקרטיהבמקביל צריך למצוא פתרונות לפחות לחלק מהכשלים. למשל, אימוץ "חוק נורבגי מלא" – שיחייב את כל השרים וסגני השרים להתפטר מהכנסת. בכך יגדל מספר הח"כים הפנויים לעבודה פרלמנטרית, וגם תתחזק העצמאות של הנורבגים, שכן ההחלטה של שר או סגן שר להתפטר כבר לא תהיה תלויה ברצונו הטוב, אלא חובה חוקית. כך קורה בכל הדמוקרטיות שבהן קיים חוק נורבגי (נורבגיה, הולנד, בלגיה, שבדיה, פורטוגל, אסטוניה ועוד).
בטווח הארוך, יש לשקול לקדם מהלך רחב של הגדלת הכנסת. לישראל יש את אחד הפרלמנטים הקטנים בעולם, הן במספרים מוחלטים והן ביחס לגודל האוכלוסייה. גם אם יאומץ חוק נורבגי מלא, 120 הח"כים עדיין יתקשו לבצע את כל משימותיהם. הגדלה משמעותית, למשל ל-180 ח"כים, לא רק תאפשר להם לבצע את עבודתם ביעילות וברצינות תוך התמחות בנושאים ספציפיים, אלא גם לבטל את החוק הנורבגי ובכך לנטרל את הבעיות שהוא גורם. אבל כל עוד הצעד הלא-פופולרי הזה לא מתרחש – אין ברירה אלא להמשיך עם החוק הנורבגי.
- ד"ר אסף שפירא הוא ראש התוכנית לרפורמה פוליטית במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
