ליל הסדר הוא אירוע שמח בבית משפחת אור. כל שבעת ילדי המשפחה משתדלים להתכנס סביב השולחן המקושט, וכל אחד מקבל קטע מההגדה שאותו עליו להציג בצורה אישית. אבל הערב (שני), הבן אבינתן לא יהיה חלק מהצגת ההגדה. כבר יותר מחצי שנה שהוא שבוי בעזה, אחרי שנחטף מהמסיבה ברעים יחד עם בת זוגו נועה ארגמני.
אבינתן אוהב להפתיע את אמא דיצה ושאר המשפחה. כשהוא חזר מטיול ארוך בדרום אמריקה הוא הופיע פתאום על הספה בבית, מלא בחן ועם חיוך רחב מאוזן לאוזן. לפני כמה שנים, דיצה סעדה את אמה שהייתה חולה בקורונה, היא נדבקה ממנה ובמשך ימים טיפלה בה לבדה בקושי רב. לאחר כמה ימים נשמע צלצול בדלת, אבינתן הופיע. "קרסתי לידיים שלו" אומרת דיצה, "הוא נכנס וטיפל בהכול, ברגע. כזה אבינתן, הוא אוהב להפתיע אותי, ותמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע. יש בו שני קצוות מצד אחד הוא חזק, הסלע שלי. אם יש לי קושי או שאני בבעיה אני אתקשר אליו, והוא יגיע בתוך רגע. מהצד השני הוא בחור מאוד רגיש, הוא קולט אותי בדייקנות, יש בו המון עדינות".
אימהות החטופים מחכות להם בבית
(צילום: מטה משפחות החטופים)
למשפחה מפה מיוחדת ורקומה ביד, וכלי אוכל של פסח. את ההגדה הם מחלקים מראש וכל אחד מקבל קטע שעליו הוא אחראי. "מכינים לפני משהו שנותן התייחסות אישית לקטע - הסבר, שיר, תמונה, מאכל. ניסיתי להיזכר בקטע של אבינתן משנים קודמות אבל אני לא מצליחה. כל הזיכרון שלי לפני 7 באוקטובר מחוק, אלה החיים הקודמים, עולם אחר התחיל ב-7.10".
השנה ההכנות מרגישות אחרת: "אנחנו לקראת פסח מחליפים את כל הכלים במטבח, אלה ארגזים גדולים של כלים במחסן וכל שנה אני מחכה לאבינתן שיוריד את הכול ויכניס הביתה. השנה אני כל פעם מוציאה ארגז קטן, מבקשת מהילדים להוציא ארגז, מחכה שהוא יבוא לעזור לי. אני מאמינה בניסים, אז מבחינתי בפסח אבינתן יגיע הביתה. צחצחתי את החדר שלו, שמתי עציץ חדש, החלפתי מצעים. הכל יהיה יפה ומפנק כשהוא יבוא וכולנו נחכה לו בבית. הוא יפתיע אותנו כמו תמיד. אם חלילה זה לא יקרה, אז יש לנו תכנית מגירה, אני אהיה אצל אמא שלי עם שניים מהילדים ונמשיך לחכות שהוא יופיע בדלת".
אבינתן הוא אמנם השני בסדר האחים, אבל הרבה פעמים הוא ממלא תפקיד של אח בכור: "בין האחים הוא סוג של שקט, שנותן בסיס. כל אח יכול להרגיש בנוח איתו, הוא לא אחד שעושה הרבה רעש אבל יש לו נוכחות ואנרגיה מאוד יציבה. בנוסף הוא נורא מצחיק, יש לו הומור ציני מושחז מאוד, הוא יכול להשחיל משפט ולקרוע את כולם. בגלל שהוא נורא מבריק וחכם, כשיש דיונים עם הרבה עמדות ודעות, זה לפעמים כמו איזה ג'ונגל סבוך, אבל כשהוא שם את הדברים שלו זה מרגיש כמו חתיכה אחרונה של פאזל".
בינתיים, אמא דיצה נשארת עם הגעגוע. הוא מורגש כל הזמן, אבל במיוחד בבקרים: "אני מתעוררת לעוד יום חדש, עוד פעם יוצאת לחיים ופוגשת את החוסר, הדאגה המטורפת, כאב הלב השורף על מה שקורה. הבוקר זה הזמן הכי כואב. רגע נוסף בשבוע שקשה במיוחד הוא ערב שבת, הוא היה מתקשר אלינו בכל שבוע והיינו מדברים - על התוכניות לקראת השבוע הבא, לקראת שבת, על דעות ועל רגשות, זה היה הזמן המשותף והיקר שלנו. הוא מאוד חסר לי בערב שבת, אני מחכה לטלפון שלו והוא לא מגיע".
שוחררה מהשבי - ונלחמת על בנה
ערב החג של לנה טרופנוב השתנה ב-180 מעלות, ביתה האהוב בקיבוץ ניר עוז נשרף כליל, בעלה ויטלי נרצח ובנם היחיד סשה עדיין בשבי, ממנו היא עצמה חזרה לפני כמה חודשים. "אנחנו משפחה מאוד קטנה - בעלי ויטלי ז"ל, הבן שלנו סשה, אמא שלי אירנה, שהגיעה לארץ לפני שלוש שנים, ואני. אז אנחנו עושים את הסדר תמיד בקיבוץ, בחדר האוכל. עכשיו גם הוא הרוס".
רגע לפני שעולמם השתנה, נפגשה המשפחה בערב שמחת תורה. "לקחנו לסשה וספיר (בת זוגו של סשה) חדר אירוח קרוב לבית שלנו, הכנתי מתכון חדש לסלמון. זה היה סיכון, כי קשה לקלוע לטעם של סשה. הוא בעצמו מבשל מעולה. למחרת בצהריים אני לא זוכרת מה תכננתי להכין כבר".
עד שחזרו נשות המשפחה, מי שהובילו את המאבק להשבתם של בני משפחת טרופנוב היו חבריו של סשה מהעבודה. כעת, הם תומכים בלנה ומלווים אותה: "אני מגלה כל כך הרבה חברים שיש לו, ופתאום גם סיפורים שלא הכרתי. לדוגמה, יש לו חבר מהתואר שבזמן הלימודים נולד לו תינוק, ואשתו הייתה חייבת לחזור לעבוד מהר כי היא רופאה וזאת הייתה תקופת הקורונה. אז סשה היה מגיע אליו הביתה ללמוד איתו למבחנים ולעזור עם הילד, יושב על הכדור הקופץ הגדול ולומד לבחינה.
"סשה הוא בחור מאוד רציני ויסודי, אם הוא מסביר משהו אז הוא מעמיק מאוד. הוא ניסה להסביר לי כמה פעמים מה הוא עושה בעבודה שלו כמהנדס חשמל באמזון, וכל פעם הוא נותן לי דוגמאות מהחיים שלו. אף פעם לא הצלחתי להבין, הייתי מאבדת קשב. בכל יום מאז שהוא לא גר איתי בניר עוז הייתי שולחת לו הודעה, מה שלומו. לא הייתי מפספסת יום, הוא היה צוחק עליי שאני 'חופרת' אבל לא היה לי אכפת. היה לי חשוב לדעת מה איתו".
את ערב החג הזה תציין לנה במלון בו היא גרה עם אמה וספיר, ועם המשפחה של ספיר. "יש לנו משפחה חדשה, לפני שהכול קרה לא הכרתי את המשפחה של ספיר, וגם אותה לא מספיק - היא הייתה הבת זוג של סשה, בעזרת השם אשתו לעתיד. עכשיו היא חברה לשבי, זה כבר קשר אחר".
לנה ממשיכה להיאבק על משפחתה: "מתפלאים עליי שהשתחררתי בלילה בין רביעי לחמישי ובשבת כבר הייתי בעצרת. אבל אין לי ברירה, הוא הבן היחיד שלי. בלעדיו אין לי כלום. אני בכלל לא חזקה, ההפך, אני שונאת שאומרים לי את זה. אבל אין לי פריבילגיה להתפרק, עדיין לא הייתי בקבר של בעלי, אני אלך אליו רק עם סשה. כשהוא יחזור".
"מאז 7.10 החיים נעצרו - סופי השבוע מלאים בבכי"
בנות משפחת ירושלמי קרובות במיוחד, וחגים אצלן מלאים בצחוקים ובשמחה. "אנחנו משפחה שנהנית מהביחד" מספרת האמא שירית, "אנחנו נפגשים הרבה, המשפחה המורחבת, אבל בחג יש גם משהו עוד יותר מיוחד. עדן במיוחד אוהבת להתלבש יפה לחג, היא אוהבת אופנה. כמעט תמיד אחרי הארוחה היא תצא להיפגש עם חברים, האווירה של החופש והחג. היא מאוד אוהבת ליהנות".
הפעם האחרונה שנפגשו יחד כולן הייתה בערב שמחת תורה: "ישבנו במרפסת הבית, הבנות ואני, עשינו ארוחת ערב ולמען האמת זאת פעם ראשונה שישבנו ביחד לשתות בקבוק יין. אני בישלתי למרות שעדן גם מאוד אוהבת לבשל. היא מכינה חציל ממולא ושקשוקה נדירה. באופן כללי היא מלכת הממולאים, וזה דורש הרבה עבודה וסבלנות. היא אוהבת לעשות את האוכל פיקנטי, אבל שני, אחותה הגדולה, אם את שמה לה טיפה חריף היא מבואסת".
לעדן יש נוכחות מאוד מורגשת, ואנרגיה גבוהה וחיובית. "היא כל הזמן צוחקת ומחייכת, אוהבת לעשות שטויות. אנחנו מאוד קרובות והיא תמיד מדברת איתי כשהיא בדרך לעבודה, זאת שיחת טלפון שחסרה לי במיוחד. היא עולה לי במחשבות הרבה - היה לילה שהיה לי קר, אז קמתי לקחת עוד שמיכה, ואז התחלתי לבכות. אני לא יודעת אם קר לבת שלי, אם נותנים לה שמיכה? אם היא מתכווצת כדי לחמם את הגוף?
"מאז 7 באוקטובר החיים דיי נעצרו, ארוחות שישי בלעדיה, סופי השבוע מלאים בבכי. השנה אנחנו לא נציין את ליל הסדר, אנחנו לא נחגוג. כי זה לא חג. חג האביב? איפה עדן? זה לא מרגיש נכון. זה יהיה עבורינו יום כעוד יום, לא דמיינו שעד החג שמסמל חופש וחירות, עדן שהיא בחורה כל כך חופשייה, עדיין לא תהיה בבית".
"לא אעשה דבר בלעדיהם בליל הסדר, אני לא מסוגלת"
"בערב חג אנחנו נפגשים כולנו יחד, לרוב בבית של עמוס - האח הגדול של איתן ויאיר", מספרת האמא רותי סטרום. "הכל מאוד שמח, אנחנו שרים, רוקדים, יש הכל מהכל. הבנים תמיד מבקשים מנות מיוחדות, האהובה על איתן היא מרק קיינדלעך, על יאיר זה הכבד הקצוץ אבל הוא באמת אוכל מהכל. אנחנו משפחה אוהבת, מרגישים אחד את השני למרות שאנחנו לא גרים ביחד כל הזמן."
עמוס יאיר ואיתן קרובים מאוד, ורותי מספרת שהיא גידלה אותם כמקשה אחת: "הם תמיד ביחד, אוהדים את הפועל באר שבע, מעריצים את הרולינג סטונס, מטיילים ביחד בעולם. הם חסרים כל הזמן, אני מתעוררת ולא מאמינה שאני עדיין במצב הזה, שאני לא יודעת מה קורה איתם. אני מתגעגעת לחיבוק שלהם, להרגיש אותם. אני מדברת איתם כל יום וכל שעה, בקול רם, או בלב. מספרת להם כמה שאני מחכה להם. אני יודעת שהם מרגישים אותי כמו שאני מרגישה אותם. אמרו לנו שהיה שלב שהם היו ביחד, אז אני יודעת שהם ראו אחד את השני והם יודעים ששניהם בחיים, לא פצועים. אני לא יודעת אם הם עכשיו יחד, אבל זה מחזק אותי ואני יודעת שזה מחזק אותם שהם ראו אחד את השני".
איתן גר עם רותי בבית בכפר סבא, בסוכות הוא נסע לבקר את אחיו יאיר בביתו בניר עוז. "יאיר החליט לעבוד השנה בחגים, הוא רצה לעשות אקסטרה כסף כדי לטוס לארגנטינה. בסוף ספטמבר הוא היה אצלי עם איתן ואני זוכרת שהם הלכו לאיזה פאב בשכונה. לפני שבועיים הלכתי לשם, לשאול אם הם זוכרים אותם, והם סיפרו שהם הספיקו להיות בדיוק בערב הפתיחה."
רותי מתכוננת לחזרה של הבנים, היא הודיעה לקצינת הקשר שמלווה אותה שהיא כבר מוכנה, הכל ליד הדלת, רק לקבל את הטלפון שאומר לה - הם כאן. "הכנתי להם דגל במיוחד לרגע שהם יחזרו, תפרתי את החולצות שלהם מתנועות הנוער, מהגן, מהבית ספר, שמתי צעיף של הפועל באר שבע. אני אומרת להם שאני מאמינה שהם עוברים דברים נורא קשים עכשיו, אבל אני מחכה ומתכוננת שאתם תגיעו. הדגל מחכה ליד הדלת, עם הנעליים של איתן."
והערב, ערב החג, ממשיכה רותי לחכות: "השנה אני לא אעשה בליל הסדר כלום. אנחנו תמיד ביחד והשנה לא, אז אני לא חושבת על זה, ולא מסוגלת לזה."
