2,558 שנים עברו מאז כינסו מרדכי ואסתר את היהודים מול גזרת השמד שאיימה על בני עם ישראל, למרות פיזורם ושפתם השונה במרחב הפרסי. האם גם ב-2023 החברה הישראלית מסוגלת להתכנס, או שגורלנו נחרץ לפיצול לרסיסים עם גלי שנאה הדדיים? הקולות העולים מהתקשורת ומההפגנות מחד גיסא, ומחברי הקואליציה מאידך גיסא, לא מסייעים לחשוב שנצליח בכך. הנבואות האפוקליפטיות על קץ הדמוקרטיה וחורבן של כל דבר בעל ערך כתוצאה מהרפורמה המשפטית הם מעין נבואה שמגשימה את עצמה: קורי העכביש, כפי שאפיין אותנו נסראללה, הם עבים וחזקים ביחס לחוטים המחברים אותנו כיום.
צריך להודות: הוויכוח הענייני על הרפורמה נדחק הצידה אל מול שנאה ואיבה כלפי זרמי העומק שהממשלה הנוכחית מייצגת. המחאה אכן חשובה ומשמעותית. הרפורמה, ובעיקר הדרך שבה היא נעשית, מקוממת. אבל כאשר ההתנגדות כה גורפת וטוטלית, וכוללת נבואות זעם כה מוגזמות - הקשב של רבים המצדדים בפשרה נאטם. הם שומעים את הרעש, אך מתקשים להקשיב.
המחאה מספיק חשובה גם בלי שתיפול שבי בידי מחרחרי המלחמה שביננו, המתאווים לנצח את המחנה האחר הן בשל תחושות נקם - והן בשל חוסר יכולת להכיל ולהבין שהמדינה שייכת לכולם. גילויי השנאה כמו "ביבי בוגד" ושימוש חוזר ונשנה במונחים של פשיזם ונאציזם לא תורמים לדיון. וכאשר ראש המוסד מאפשר לעובדיו להצטרף למחאה תחת מגבלות מעוררות גיחוך, ועשרות קצינים מהמערך המבצעי מאיימים בסירוב - אי-אפשר לדבר על שוליים. כבר אין מדובר במחאה, אלא במרד ובהפקרות.
ההיסטוריה של מדינת ישראל לוותה במשברים, אך ברית הגורל הייתה הבסיס לקיומנו. כאשר קצינים לא מוכנים לשרת במטה המבצעי, הם מסכנים חיילים שמדי ערב מבצעים מרדף אחרי מבוקשים. האם התנגדות, שתהיה אפילו הצודקת ביותר, מצדיקה זאת? כל אלו מצביעים על כך שמשהו השתבש אצלנו: איבדנו את חוש המידתיות.
מוטי שקלארהממשלה צריכה להיות המבוגר האחראי. אם אכן היא ממשלה של כלל האזרחים, היא לא יכולה לקדם שלל חוקים, שחלקם נראים מופרכים ומריחים ריח של דווקנות, הפוגעים ברקמת החיים הישראלית כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדובר ברובד עמוק של הקיום הנוגע בחופש ורוח: יהדות היא, בין השאר, חיבור של ישן וחדש, רוחניות באשר היא וזיקה לאוצרות התרבות ההיסטוריים - והצעת חוק כמו העברת הספרייה הלאומית תחת אחריות השר היא ביטוי לחוסר ההבנה של הישראליות. עצם ההתערבות מצדיקה את אלו הטוענים שהמחאה אינה רק נגד הרפורמה, אלא נגד רוח זרה שהממשלה מנתבת אותנו אליה.
אנחנו בתוספת הזמן של הדקה ה-90. כל שבוע אנו מתבשרים על התמוטטות של נדבך נוסף בעצם הקיום שלנו. זה לא משנה אם מדובר בחוסר אחריות של האסטרטגים של המחאה - האחריות על הממשלה. בימי פורים אנו מצווים על משלוח מנות איש לרעהו. בימים אלו קורמות עור וגידים יוזמות הקוראות להסכמות עם האחר, וזו יכולה להיות שעתו הגדולה של ראש הממשלה: לכנס את הצדדים ברוח פורים, ולהכריז על קבלת מתווה הנשיא באופן חד-צדדי.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
