פוליטיקה נתפסת כעסק מלוכלך, מרחב עם שם של עסקנות ורמאות. הראשונים שאמורים להתנער מהתדמית הרעה הזו הם הפוליטיקאים עצמם, רובם המוחלט שליחי ציבור שבאים בשביל לייצג את הבוחרים שלהם, ולקדם תפיסות עולם שהם מאמינים בהן. אבל מה קורה לפוליטיקאים שאשכרה מוציאים לפועל את המדיניות שעליה הצהירו? מתברר שזה עסק לא ממש מתגמל.
בש"ס הצהירו בקול רם שמפלגה שתשלב בשורותיה את שר הדתות מתן כהנא תיתקל בחומה במשא ומתן קואליציוני. החרם על כהנא לא מוסתר, אלא גלוי וידוע: ככה ייעשה לאיש שהעז לגעת בעסקנות במשרד הדתות. כהנא קידם כשר רפורמות שבהן האמין כבר כשהתמודד בבחירות: פתיחת תחום הכשרות לתחרות, קידום רפורמה בתחום הגיור, שילוב מאסיבי של נשים בשירותי הדת וצמצום תקנים ותקנות שכל עניינם פינוק עסקנים וטיפוח ג'ובים.
כאדם הלכתי, שלא לומר "דוס", הוא אפילו לא איתגר את התפיסה האורתודוקסית באופן מיוחד ונשען על תמיכה רבנית בכל מהלך. המטרה שלו הייתה לייצר גלגל הצלה לאחד הגופים הכי מושמצים ובעייתיים במדינת ישראל - הרבנות הראשית ושירותי הדת. גופים שהגיעו לשפל בדיוק מפני שמעולם לא ניסו להתוות בהם מדיניות שקופה והגיונית.
בתגובה למהלכים הללו - שזוכים לתמיכה רחבה בקרב הציבור על פי כל סקר בנושא - זכה כהנא לגידופים, השמצות ונאצות. לקרב המלוכלך על שירותי הדת הייתה מטרה אחת: לייצר הרתעה. לעכב ולמנוע כל שינוי, ולו מינימלי, בהרגלים ובהחזקות של הציבור החרדי.
במקרה של כהנא היו אלו שירותי הדת, במקרה של שר התקשורת יועז הנדל - המלחמה בזיהוי קווי טלפון כשרים, שיכולה הייתה למנוע קבלה לבתי ספר למשל. צריבת התודעה היא שמי שמתעסק עם אזורי האש הללו הוא דמות ללא עתיד פוליטי. מה שעצוב הוא, שהמסר חילחל. גם אם יש מי שמסבירים את נפקדותו של הנדל - כמו גם שותפו צבי האוזר - מהרשימה המאוחדת של סער וגנץ כנקמה על כך שבעבר טרפדו את ההזדמנות של האחרון להפוך לראש ממשלה, העובדות בשטח מספרות סיפור רחב יותר: חבר כנסת אידיאליסט שפעל לפי הבטחותיו ולמען הציבור ימצא את עצמו, ככל הנראה, מחוץ למפלגות הגדולות ואולי תחת אחוז החסימה.
(צילום: נויל האריס)
המלחמה של המפלגות החרדיות בכהנא יכולה להיות מובנת, אבל הבעיה האמיתית היא יישור הקו של מפלגות המרכז והימין עם חרמות מהסוג הזה, מתוך תקווה נואשת שזה ישתלם פוליטית. כשכחול לבן ותקווה חדשה התאחדו, אך טבעי היה שיראו בכהנא או בהנדל שותפים טבעיים. מפלגת מרכז עם נטייה ימינה, שרים ביצועיסטים שקידמו שירות לאזרח ושותפים מלאים לממשלה שאך התפרקה. ההתנערות מהם היא לא אידיאולוגית, כמו במקרה של ש"ס, אלא נשענת על חישבוני-חשבונות - איך יהיה קל יותר לנהל משא ומתן מדומיין עם המפלגות החרדיות ביום שאחרי הבחירות. החנופה ניצחה את היושרה המקצועית.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet האשמה הגדולה שהוטחה בכהנא השכם והערב על ידי חרדים וחרד"לים היא פגיעה אנושה בזהות היהודית. מדובר בשקר גס שלא תואם עובדות פשוטות, אבל בסופו של דבר, הקמפיין הזה נותן את אותותיו: סוגיית דת ומדינה הפכה שוב לפצצה שלא שווה להתקרב אליה, גם עם מקל באורך קילומטר, כי זוהי משימת התאבדות פוליטית. במציאות נורמלית, שר שמוכן להתעמת ולא לוותר על מנת לתת שירות טוב יותר לכלל האזרחים אמור להיות מתוגמל, לא מוקצה. אבל אנחנו לא נמצאים במציאות נורמלית.
הבטחות בחירות שוות מעט מאוד, וראוי שפוליטיקאים יפזרו כמה שפחות מהן. גם השאלות מי יישב עם מי או מי יחרים את מי משעממות למדי, אף שהן אלו שמכתיבות את הלופ הפוליטי בשנים האחרונות. בסוף, כל מחנה אמור לתגמל שרים וחברי כנסת לפי מדיניות שהם קידמו בפועל עבור הבוחרים שלהם. אם גם כלל האצבע הזה נזרק לפח, אולי פוליטיקה היא באמת עסק מלוכלך.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
