לא חלפו שעות רבות והוא התחיל לדבר.
ב-11 במאי 1960, רק יום אחרי שנחטף ושעות אחרי שנשבר והודה בפני חוקרו - איש המוסד צבי אהרוני - בבית המבטחים החשאי שבו הוחזק בבואנוס-איירס, כי אינו "ריקרדו קלמנט" - אלא ראש המחלקה היהודית במשטרת ביטחון הרייך, אדולף אייכמן התחיל לדבר.
בשטף דבריו נשזר כמה פעמים שמו של אדם שאייכמן ייחס לו חשיבות, אבל אנשי המוסד לא הכירו עד אז: הולנדי נאצי, קצין אס-אס בעברו ועיתונאי תושב ארגנטינה בהווה, בשם וילם סאסן. אייכמן סיפר כי כמה שנים לפני אותו יום ערך איתו אותו סאסן שורת ראיונות, ואף הקליט אותם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם היה חושב לרגע כי יועמד למשפט ומה ייאמר באותו משפט, בוודאי היה חוסך מאהרוני את כל עניין הראיונות עם סאסן, שאזכורן יכול לפעול רק לרעתו. אבל דבריו של אייכמן באותו יום היו גרסה ראשונית, רעננה, לא כבושה וכנראה די כנה, שוודאי הושפעה מהלם החטיפה וממחשבותיו של האיש כי הישראלים עומדים להוציאו להורג.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תוך זמן קצר הוא חלק עם אהרוני כמה פריטי מידע שהיו חדשים לצוות אנשי המודיעין והמבצעים מישראל. לחלק מהם, למשל הופעתו בתמונה של אותו סאסן, לא ייחסו אנשי המוסד חשיבות גדולה בזמן אמת; ודאי לא תיארו לעצמם כי האיש ופעילותו, שנראתה שולית לגמרי עד אז, כמו גם השירות שיעשה עבור מדינת ישראל, עומדים להפוך לצירים מרכזיים ושונים, בדרמות בינלאומיות חשאיות וגלויות שבהן יהיו מעורבים המוסד, שירותי הביון של ארצות-הברית, מערב ומזרח גרמניה וברית-המועצות, לצד מנהיגים ודמויות בולטות בעולם התקשורת, האקדמיה, התרבות והפוליטיקה במדינות רבות.
חלק מהפרטים כן נראו חשובים מאוד בזמן אמת. השאלות שאהרוני הפנה נגעו בסוגיות שעניינו את אנשי המוסד שהחזיקו בו - נושאים מודיעיניים ומבצעיים, ובראשם מידע על נאצים אחרים שנמלטו לדרום אמריקה.
הנקודה הזו הייתה קריטית - איסר הראל, שהגיע בעצמו לבואנוס-איירס כדי לפקד על המבצע, היה משוכנע כי הנאצים, שעד אותה נקודה הרגישו די בטוח במקומות המקלט שלהם, יחשבו מסלול מחדש. לכן, החליט, התקופה שבין לכידת אייכמן לפרסום הידיעה כי נחטף לישראל, צריכה להיות מנוצלת ככל הניתן.
בחקירות בארץ ובמשפט יתכחש אייכמן למה שאמר לסאסן ויסרב לסייע באיתור נאצים אחרים, אבל באותם ימים הוא דיבר בלי הפסקה. הוא סיפר על מפגשים שונים בחוגים ובמעגלים חברתיים של נאצים נמלטים, שבהם התוודע לאדם אותו לא הכיר בזמן המלחמה ואז הציג את עצמו כ"ד"ר גרגור". אייכמן הבין כי מדובר בשם בדוי, בדיוק כמו שהוא הציג את עצמו כ"ריקרדו קלמנט", וכי לאיש מולו יש כנראה עבר מתקופת הרייך אותו כדאי לו מאוד להסתיר.
אייכמן לא עשה באותה עת מאמץ לברר לגבי אותו ד"ר גרגור, אך לאחר שקרא בכמה פרסומים לקראת סוף שנות ה-50 על מעלליו של הרופא הראשי של מחנה ההשמדה אושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה, החל לחשוד כי ייתכן ומדובר באותו אדם. אייכמן נתן אמון בסאסן, וזה גמל לו באמון מצידו. היה זה סאסן שבשיחות ביניהם גילה לאייכמן כי פגע בול.
הראל מנצל את ימי ההמתנה הארוכים ושולח את אנשיו, בצירוף סייענים מקומיים, בעקבות המידע (המדויק) שמוסר אייכמן, אך לא מאתר את הדוקטור. המחפשים החשאיים לא טעו, אבל מנגלה כבר נמלט. הוא יצא מארגנטינה זמן ארוך לפני לכידת אייכמן ובלי קשר אליה. בכירים גרמנים הזהירו את משפחתו, שהזהירה אותו כי בית משפט בגרמניה הוציא נגדו צו הסגרה.
במקום מחבואו החדש שומע מנגלה על הודעת בן-גוריון בכנסת כי אייכמן נלכד והובא למשפט בישראל. כמו שהראל העריך, לאירוע יש השפעה שלילית דרמטית על המרדף של המוסד אחריו - ועל המרדף אחרי כל הפושעים הנאצים.
"החשש שהתגנב לליבם (של הפושעים הנאצים) עתה לא היה שאיזה תובע משפטי, גרמני או אוסטרי, יאתר מישהו מהם", נכתב באחד מדוחות המוסד הפנימיים על האירועים באותה תקופה, "חרדתם עתה הייתה שמדינת ישראל היא שתשים את ידה עליהם. פושעי המלחמה הנאצים, שחששם מיד-הנקם הישראלית הפך בן לילה למוחשי ולמשמעותי, נכנסו למחילות כמו עכברים".
במוסד חיפשו בקדחתנות קלף סודי ומפתיע; איך גם בתנאים הקשים שהצלחת מבצע "פינאלה" לחטיפת אייכמן יצרה עבור המוסד, יצליחו אנשי הארגון להגיע לעמיתיו הפושעים נגד האנושות. פתאום התברר להם כי הקלף הזה הוא בדיוק העניין השולי אליו לא התייחסו למחרת החטיפה. הערת השוליים הזו התפוצצה והפכה לסנסציה בינלאומית חסרת תקדים. סאסן מכר את תמלילי השיחות לשבועון "לייף", הפרסום חולל סערה שהפחידה את ממשלת גרמניה והטילה צל על מדיניות הפיוס-תמורת-פיצויים של בן-גוריון ופרס מול מערב גרמניה.
במוסד מגיעים למסקנה, "הכמעט בלתי נמנעת", כפי שייכתב במחקר הפנימי המסכם של המוסד על אודות המרדף אחרי הנאצים, "שאם, אמנם, וילם סאסן היה האיש שנבחר לרשום את זיכרונותיו של אייכמן בטרם נלכד, מן הסתם הוא לא היה רק "חייל פשוט בלוח השחמט של הפושעים הנאצים, אלא היווה כלי בעל חשיבות".
ב-27 בינואר 1961 נקבע במזכר פנימי כי סאסן הוא "אישיות מפתח בחוגים הנאציים בדרום אמריקה, ואולי אף בארצות אחרות", ולכן, הבינו במוסד, גיוסו יכול להביא למידע בעל ערך במצוד אחרי נאצים, ובראשם אחרי מלאך המוות מאושוויץ - מנגלה.
הבעיה הראשונה היא איך מגייסים נאצי, איש אס-אס נמלט שלא התחרט ולא התבייש במעשיו ובמעשי חבריו אחרי המלחמה אלא חיפש ועשה כל מאמץ להיות חלק מחוגים של נאצים-לשעבר, לעבוד עבור המודיעין הישראלי. הבעיה השנייה, הקשה עוד הרבה יותר, הייתה עצם הפרסום שחולל איום ממשי מאוד על סאסן עצמו. בניו של אייכמן היו בטוחים שהוא בגד באביו, ואולי אפילו סייע למוסד ללכוד אותו; הם הגיעו אליו הביתה, לפי גרסה אחת אף היכו אותו קצת, ודרשו ממנו למסור להם את ההקלטות. בהתייעצויות במוסד היה ברור כי החשד שהוטל בסאסן, למרות שבמוסד ידעו היטב שהוא לא נכון, עשוי להוביל אותו "לזהירות-יתר בכל הקשור למתן מידע לגורמים זרים".
בניו של אייכמן היו בטוחים שסאסן בגד בו, ואולי אפילו סייע למוסד ללכוד אותו; הם דרשו ממנו למסור להם את ההקלטות. למרות שבמוסד ידעו היטב שהחשד שהוטל בסאסן לא נכון, היה חשש שהוא עשוי להוביל אותו "לזהירות-יתר בכל הקשור למתן מידע לגורמים זרים"
מאותה נקודה והלאה מתפצלת פרשת סאסן לשני נתיבים - ההקלטות שערך עם אייכמן, הצגת התמלילים שלהן בבית המשפט וההשפעה שלהן על שורת עניינים בינלאומיים והיסטוריים, ובמקביל - הניסיון העיקש והנחוש של המוסד לגייס את סאסן במטרה להגיע דרכו לחבריו הנאצים.
על הנתיב הראשון נכתב ופורסם לא מעט, גם במשפט וגם אחריו. התמלילים הוצגו במשפט והתובע גדעון האוזנר ניהל על אודותיהם קרב מילולי חריף מול אייכמן.
ההקלטות עצמן מצאו את דרכן, בסופו של דבר, לארכיון הלאומי הגרמני בקובלנץ. ב-2015 חשף אותן לראשונה העיתון השווייצרי טאגסאנצייגר והשמיע את קולו של ארכיטקט הפתרון הסופי מתרברב מול סאסן: "ועכשיו אני רוצה לומר לך, בסוף כל הרשומות האלה, עוד מעט נסיים. אני חייב לומר לך קודם כל: אני לא מתחרט על כלום!"
אייכמן פורס בהקלטות את משנתו לגבי היהודים: "אנחנו נלחמים ביריב שבזכות אלפי שנים רבות של אימונים הוא נעלה עלינו מבחינה רוחנית... עוד לפני שהרומאים הקימו את מדינתם, עוד לפני שנוסדה רומא, יכלו היהודים לכתוב". וזו בדיוק הסיבה שבגללה "אני חייב לומר לך בכנות, אם היינו הורגים 10.3 מיליון יהודים, הייתי מרוצה והייתי אומר: ובכן, יש לנו אויב אחד שהצלחנו להשמיד". לו היו מצליחים בכך, אומר אייכמן, "היינו ממלאים את משימתנו למען דמנו ועמנו ולמען חופש העמים, היינו משמידים את המוח החכם ביותר של המוחות האנושיים שחי היום".
ההקלטות הללו הפכו לסדרת טלוויזיה שיצר הבמאי יריב מוזר ואשר מוקרנת בימים אלה בכאן 11.
אבל מעט מאוד ידוע על הנתיב השני, החשאי - הקשר שבין המוסד ובין סאסן, שהמשיך לנהל את חייו כנאצי לכל דבר, יקירם של נאצים אחרים. ב-2017 חשפנו מעל עמודים אלה פרקים בתולדות המרדף של המוסד אחרי "מלצר", שם הקוד שניתן ליוזף מנגלה; אז הוזכר לראשונה הקשר הזה. כעת אנחנו פותחים לראשונה את תיק הגיוס וההפעלה של הנאצי הבכיר - תיק אשמדאי.
וילם סאסן נולד בהולנד ב-16 באפריל 1918. הוא היה ידוע כאיש מלא ברוח ובצלצולים, שחקן טבעי שהמעמד חשוב לו מאוד. לעיתים, כדי להראות כאילו הוא ממשפחת אצולה, נהג להוסיף את שם מקום הולדתו, העיר אלסלו, לשמו, ולקרוא לעצמו וילם סאסן פון-אלסלו.
בלימודיו בבלגיה בשנות ה-30 התקרב מאוד לחוגים הפלמיים הלאומניים-קיצוניים, ועם פרוץ המלחמה הפך עיתונאי עבור כתבי עת ימניים-קיצוניים.
סאסן הציג את עצמו בפגישה הראשונה כאיש של אידיאלים ועקרונות, אך בפועל רדף אחרי כסף וסנסציות. "האיש יודע הרבה", כתב איש המוסד אהרוני, ולכן, גם אם יש עדיין ספק בכל הקשור לנכונותו לשתף פעולה עם ישראל, המליץ להפעילו. עם זאת אמר, "יש לפעול ביד חזקה, אחרת הוא יפעיל אותנו"
סאסן תיעב את הקומוניסטים והשנאה הזו, יחד עם נטייתו הטבעית להצטרף למנצחים, הובילו אותו ביוני 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות, להתנדב לוואפן אס-אס - הזרוע הצבאית של הארגון. כמו מתנדבים פלמיים והולנדיים אחרים, שלא היו מוכנים להישבע לראש מדינה זרה, הוא סירב להישבע שבועת אמונים להיטלר, אך נשבע אמונים לארגון.
סאסן נשלח לחזית הרוסית שם נפצע פעמיים. אז חזר לעבודתו המקורית והפך לכתב צבאי. בתום המלחמה נפל בשבי של צבא קנדה והוחזק במחנה שבויים באירופה. הוא כיכב בהצגות האסירים, ואף כתב ושיחק בתפקיד ראשי בהצגה שבמרכזה בריחה מהשבי בחג המולד של 1945. זו הייתה תוכנית מתוחכמת שכולה כיסוי לבריחה אמיתית מהשבי. סאסן הצליח לברוח, הסתתר בבלגיה עם מסמכים מזויפים של ניצול שואה, ובשנת 1946 הגיע לארגנטינה.
הוא עסק שם קצת במשחק, בבימוי ובתרגום מחזות ובכתיבה עיתונאית לעיתונים כמו "די צייט", אבל את עיקר זמנו הקדיש לכתב העת הגרמני "דר וֶג" ("הדרך" בגרמנית), עיתון שדגל בפומבי ובלי בושה ברעיונות לאומניים וניאו-נאציים בבעלות אברהרד פריטש, מי שהיה בעת המלחמה ראש "הנוער ההיטלראי" בבואנוס-איירס.
פריטש היה זה שהכיר לנאצי הבכיר שהגיע לאחרונה מאירופה, אדולף אייכמן, את העיתונאי שכתב עבורו. כעבור שבע שנים הפכה היכרות זו לסדרת מפגשים בסלונו של סאסן, בה זכה אייכמן, הקצין הבכיר ששלט בחייהם ובמותם של מיליונים והפך לפועל פשוט ומתוסכל בדרום אמריקה, לספר באריכות על פועלו המרכזי בביצוע הפתרון הסופי והשמדת יהודי אירופה.
אייכמן יספר לימים לפרקליטו רוברט סרווציוס, בשיחות להן השב"כ האזין והקליט בחשאי - בניגוד לחוק ובניגוד להבטחה המפורשת של היועץ המשפטי לממשלה לעורך הדין - כי בתחילת השיחות היה נוכח גם מפקד המבצעים המיוחדים של היטלר, עמיתו מימי המלחמה, בכיר האס-אס אוטו סקורצני.
במאי האחרון חשפנו במוסף זה כי ב-1964 גם אותו סקורצני יגויס למוסד, ויהפוך לסוכן מפתח שיסייע לארגון מול סכנה ברורה ומיידית: מדענים נאצים שפיתחו טילי קרקע-קרקע עבור נאצר. הגיוס של שני אלה, כמו גם של נאצים לא מעטים אחרים, חלקם בכירים, מטיל אור שונה וחדש על הטענות כלפי שירותי ביון אחרים בעולם כי השתמשו בשירותיהם של נאצים לשעבר. מתברר כי גם למודיעין הישראלי לא הייתה בעיה אמיתית לעשות זאת. בהשוואה בין רע לרע, בין סכנה מהעבר לאיום בהווה, השיקול בדרך כלל, אפילו בשירות הביון של מדינת היהודים, היה קר ופרקטי.
כשאייכמן נחטף סאסן כבר הרגיש מספיק בטוח לנסוע לאירופה. הוא הבין כי יש בידיו תרנגולת שיכולה להטיל עבורו ביצי זהב. הוא "שכח" את ההבטחה שנתן לאייכמן לפרסם את הדברים רק אחרי מותו והחליט לשגר לאוויר בלון ניסוי. בשבועון הגרמני "די צייט" התפרסם מאמר מפתיע ומסתורי ובו פרטים רבים וחדשים על חיי אייכמן בארגנטינה בעשור הקודם. במוסד קראו את הדברים והבינו כי מדובר במידע אמיתי, שרק מעט מאוד אנשים יכולים היו לדעת. על הכתבה היה חתום בעל דרגת אוברשטורמבנפיהרר אס-אס ללא שם. הייתה זו דרגתו של סאסן; קל היה להבין מי עומד מאחורי הכתבה.
המאמר ב"די צייט" היה בעצם סוג של תוכן שיווקי. סאסן ופריטש השתמשו בו כדי לפתוח במשא ומתן עם מספר כתבי עת בגרמניה ובארצות-הברית לפרסום תמלילי השיחות עם אייכמן. ההקלטות שסאסן ערך תומללו בזמן אמת מדי יום בידי קצרנית, והועברו לאייכמן להערותיו ולאישורו מיד לאחר מכן. אייכמן העיר בכתב ידו על התמלילים.
בזמן שסאסן מנהל את המשא ומתן שלו, משפט אייכמן מעורר דרמה מדינית ופוליטית. הסיבה לכך נעוצה בדמות מפתח נוספת בסיפור – ד"ר הנס גלובקה. גלובקה היה האיש החזק בבון, מי שכונה "קנצלר הצללים", אבל גם זה שדרך דמותו עברה האסטרטגיה של הגוש המזרחי להוכחת הקו הישיר שעבר, לכאורה, בין משטר היטלר לבין ממשלתו של קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית הראשון לאחר המלחמה.
9 צפייה בגלריה
מסמכי סאסן השפיעו על היחסים בין המדינות. בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר
(צילום: GettyImages)
שירותי הביון של ברית-המועצות ומזרח גרמניה, הקג"ב והשטאזי, עסקו בקמפיין תודעה אדיר שמטרתו הייתה להשחיר את המשטר שארה"ב כוננה במערב גרמניה ושהפך לחלק חשוב במלחמה הקרה. במסגרת הקמפיין הזה, הרוסים והמזרח-גרמנים דאגו במשך שנים לשתול פרסומים על עברו של גלובקה בגרמניה הנאצית. גלובקה היה ראש המחלקה היהודית במשרד הפנים הגרמני ומי שניסח את תקנות הפעלת חוקי הגזע (חוקי נירנברג), תקנות על פיהן הוחלט מיהו יהודי שיישלח למחנות ההשמדה. לכידת אייכמן ומשפטו בישראל נפלו כפרי בשל בידיהם.
זמן קצר לאחר לכידת אייכמן פורסמו בידי השטאזי מסמכים רבים מתקופת השלטון הנאצי, שעל רובם היה חתום גלובקה עצמו, במטרה להפליל את האיש הקרוב ביותר לאדנאואר בהיותו "אחראי לפשעים חמורים נגד האנושות; [...] איש ללא מצפון או מוסר; רודף יהודים עם אופי עברייני; [...] פשיסט".
הפרסומים וידיעות נוספות חשפו בפני שירות הביון הצעיר של מערב גרמניה, הבנ"ד, את קיום ההקלטות והתמלילים של סאסן, וזמן קצר לאחר מכן את העובדה כי הבשיל המשא ומתן בין סאסן לשבועון האמריקאי "לייף", שרכש ממנו את הזכויות לפרסם קטעים מתוך התמלילים בשתי כתבות רחבות היקף בהמשכים.
זאת לא הייתה סוכנות הביון היחידה שנערכה לפרסום המתקרב של התמלילים. הסי-איי-איי, סוכנות הביון האמריקנית, עקבה מאוד מקרוב אחר ההכנות למשפט אייכמן.
לפי מסמכים סודיים של הסי-איי-איי שנחשפו בשנים האחרונות, התמלילים נמכרו לא רק בגלל בצע הכסף של סאסן - אלא בהתאם לסיכום מוקדם עם אייכמן, לפיו זיכרונותיו יתפרסמו במקרה שייתפס או יחוסל, בין היתר לטובת מימון משפחתו בבואנוס-איירס שנותרה ללא מפרנס; על ההסכם עם המגזין מופיע גם שמה של ורה אייכמן.
אבל השאלה מי ייהנה מהכסף עניינה פחות את סוכנות הביון המרכזית, אלא החשש הכבד מההשלכות האפשריות עבור ממשלת אדנאואר במקרה של אזכור נאצים-לשעבר שהשתלבו בתפקידים בכירים בממשל החדש ברפובליקה הפדרלית. נושא יציבותה של ממשלת אדנאואר היה כל כך חשוב עבור המודיעין האמריקני עד שראש הסי-איי-איי בעצמו, אלן דאלס, התגייס לעסוק בעניין ופנה ל"לייף" לבקש עותק מהתמלילים ולקרוא אותם לפני הפרסום, כדי לוודא שאין בהם משהו שיערער את היציבות.
עוד בספטמבר 1960, יותר מחודשיים לפני פרסום הראיונות, יכול היה דאלס להעביר מסר מרגיע לתחנות מינכן ופרנקפורט של סוכנות הביון המרכזית. "כל החומר נקרא ויש בו רק אזכור אחד זניח של גלובקה". לבקשת דאלס, הסכימו במערכת ה"לייף" להשמיט אפילו אותו.
דוח פנימי של הסי-איי-איי מאותם ימים חושף עוד אמת מפתיעה. למוסד הגיע עותק של התמלילים עוד לפני שהגיע לסי-איי-איי. המוסד הפעיל סוכן חשאי בתוך אחד המקומות אליהם פנה סאסן, והוא העביר את החומר לישראל.
הפרסום במגזין משך תשומת לב בעולם כולו. בפעם הראשונה נאצי בכיר ביותר, ועוד אחד שעומד להישפט, אחרי שנחטף במבצע נועז שכאילו לקוח מסרט מתח, מדבר בעצמו על עצמו ומעשיו, עושה זאת בלי בושה ובעיקר - בלי חרטה.
במוסד שמעו מהסי-איי-איי כי מי שעשה פה את עסקת המאה היה דווקא "לייף" ולא סאסן, שקיבל סכום זעום יחסית לסקופ האדיר: 2,500 דולר לפי גרסה אחת, כפול מכך לפי גרסה אחרת.
בתל-אביב הגיעו למסקנה כי לאיש יש מידע רב על נאצים נמלטים שחיו בבואנוס-איירס וייתכן שבאזורים נוספים בדרום אמריקה, ושהוא זקוק נואשות לכסף.
במוסד שמעו מהסי-איי-איי כי מי שעשה פה את עסקת המאה היה דווקא "לייף" ולא סאסן, שקיבל סכום זעום יחסית לסקופ האדיר של תמלילי אייכמן: 2,500 דולר לפי גרסה אחת, כפול מכך לפי גרסה אחרת. בתל-אביב הגיעו למסקנה כי לאיש יש מידע רב על נאצים נמלטים, ושהוא זקוק נואשות לכסף
הראל הורה לעשות הכול כדי לגייס את סאסן ומינה את צבי אהרוני לאחראי על הפגישות עימו, כשהמטרה היא להגיע דרכו למנגלה. אז גם קבע לו הראל את שם הקוד "אשמדאי". הכינוי הציורי הזה, שמקורו בפרסית ומשמעותו מלך השדים לא היה חריג בעולם שמות הקוד של המוסד, במיוחד עבור נאצים. התופעה כולה כונתה "צפעונים" ובתוך הים הגדול של מסמכים שעסקו במרדף אחרי נאצים אפשר בקלות לגלות את "דיבוק" (אייכמן), "החבית" (אשתו של אייכמן), "פיסח רגל" (רולף, בנו של מנגלה) לצד "חולירע", "המשוגע" ו"שחיק עצמות".
אגב, לעצמם השאירו אנשי המוסד כינויים נחמדים ששיקפו פעמים רבות את מה שהם חושבים על עצמם. "מג" עבור אפרים הלוי, "שבט"- מייק הררי, "שאח" - רפי איתן, "רום" לנחום אדמוני או "פלס" לאיסר הראל.
המשימה הראשונה הייתה לאתר את סאסן שהיה באירופה, אך אז התברר כי הוא חזר לדרום אמריקה. במוסד גילו כי סאסן נפגש בנסיעתו עם רוברט סרווציוס, פרקליטו של אייכמן. סרווציוס, שהוכה בהלם אחרי הפרסום ב"לייף" ואף הודיע לאייכמן כי הוא מתפטר אחרי שהבין כי ההגנה שלו ספגה מכה אדירה אל מול התמלילים, רצה לבדוק אם סאסן יעמוד בהבטחתו לבניו של אייכמן, שאיימו כי ירצחו אותו, כי לא ימסור לאיש את ההקלטות.
במוסד חיפשו דרך להגיע לפגישה עם סאסן, עקבו אחריו, שלחו אנשים לפגוש מקורבים אליו ונכשלו שוב ושוב. פריצת הדרך הגיעה לאחר שבמוסד נעזרו בעיתונאי יהודי-ארגנטינאי. הוא יצר קשר מקצועי-לכאורה עם סאסן, שיכנע אותו כי הוא מאמין בניקיון כפיו והצליח לגרום לו להסכים לפגישה עם ישראלים במטרה, כביכול, להוכיח באמצעותם את חפותו.
לישראלים הייתה מגבלה: הפגישה לא יכולה הייתה להתקיים בארגנטינה, שכן חטיפת אייכמן שנה וחצי קודם לכן יצרה משבר דיפלומטי חריף בין המדינות. לסאסן הוצעו אורוגוואי וברזיל. הוא התרצה והפגישה נקבעה ל-18 באוקטובר 1961 בסאו-פאולו.
ביום הפגישה התברר שסאסן קיבל רגליים קרות ולא הופיע. לאחר ניסיונות שכנוע נוספים נקבעה פגישה שנייה, ב-23 באוקטובר 1961 בסאו-פאולו. סאסן היה זהיר והעביר לישראל מסר: "אם יקרה לי משהו, יידעו מי עשה זאת".
בינתיים בישראל התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, קרא גם הוא את הכתבה ב"לייף" והבין את הערך הראייתי הרב שיש בווידוי של אייכמן בתנאים של חופש, וידוי שהיה שונה מאוד מגרסת "רק מילאתי פקודות" אותה נקט בחקירות בארץ.
בסופו של דבר האוזנר יקבל לידיו את התמלילים עם ההערות בכתב היד של אייכמן. חוקרים שונים טוענים כי ממשלת מערב גרמניה עשתה מאמצים אדירים כי החומרים הללו לא יגיעו לבית המשפט, כדי שחלקו של גלובקה לא יעלה, ואף רמזה בכמה מקומות כי תפסיק את הזרמת כספי השילומים. לא בטוח כמה ראיות חדות יש לטענות הללו. בפועל, הראיות שהיו בידי ישראל הוצגו במשפט למרות הלחץ הגרמני, ככל שהיה כזה.
"כלל לא היה צריך לאיים על ישראל או ללחוץ עליה בעניין משפט אייכמן", אומר ההיסטוריון פרופ' רוני שטאובר, שספרו "דיפלומטיה בצל הזיכרון" יראה אור בקרוב (בהוצאת זלמן שזר ויד ושם). "התיעוד הישראלי והגרמני מצביע על תיאום בין שתי המדינות ערב המשפט ובמהלכו. ישראל, ובעיקר בן-גוריון, לא חסכו כל מאמץ להבהיר לגרמנים מיד כשהתבררו להם חששותיהם, כי ייעשה כל הניתן כדי למנוע בעת המשפט פגיעה בדימויה של בון או מבוכה למנהיגיה - וכך אכן נהגו".
ערכם הראייתי של תמלילי שיחות סאסן-אייכמן היה נמוך יותר מאשר ההקלטות, לו אלה היו מובאות לבית המשפט, כמובן. ברוב הפעמים אייכמן היה מוכן להודות כי אמר רק את מה שהופיע בדפים עליהם היו הערות בכתב ידו, אבל גם במקרים האלה חמק מדיון בדברים עצמם, אמר שהשוויץ בגלל ששתה יותר מדי במה שלא באמת קרה, או שסאסן לא הבין אותו.
כך או כך, התמלילים היו ראיה אחת מעשרות אלפי מסמכים ומאות עדויות בעל פה שהאוזנר הציג במשפט, מהם עלה חלקו של הנאשם והוכחה אשמתו הרבה למעלה מכל ספק סביר. ההחלטה להרשיע אותו בכמעט כל סעיפי האישום ולדון אותו למוות, הייתה חד-משמעית, ללא סייגים. כך גם הייתה ההחלטה בערעור.
הראל ידע כי האוזנר מחפש את הראיות שנמצאות בידי סאסן, אבל מסיבה כזו או אחרת, ככל הנראה מפני שהסתכל לעתיד - למצוד אחר מנגלה - ולא למבצע אייכמן שכבר נגמר, הורה לאהרוני להשאיר את הדיון בצורך לקבל מסאסן את ההקלטות לשלב מאוחר יותר. במכתב ההנחיות לקראת הפגישה הוא כותב כי פנייה ישירה בנושא הקשור למשפט עשויה להרתיע אותו.
"לא כדאי לפנות לאשמדאי בנושא הקשור למשפט", כתב הראל במברק סודי לשלמה כהן-אברבנאל, ראש יחידת עמל שהוקמה באותם ימים לטובת איסוף חומרים הקשורים בפושעים נאצים נמלטים, ואחיו של היועץ המשפטי לממשלה לפני האוזנר ולימים שר המשפטים, חיים כהן. "זאת לא תהיה פתיחה מוצלחת, מאחר שאשמדאי לבטח מפחד מכל דבר שיעמידו בפומבי מול ידידיו". הוא מציע גישה חיובית בפנייה לעיתונאי ההולנדי הנאצי: "שמענו עליך רבות. לפי חומר בהשראתך אתה לא הזדהית עם כל פעולות הנאצים. [...] אם גישתך תהיה חיובית הרי נוכל לעשות עסק בידיעות שלך על הרקע וכו', וגם שכרך לא יקופח".
הראל היה מודע, כמובן, לכך שגישה זו עשויה לא לעבוד; במקרה כזה, כתב הראל, "שלוף את הגרסה כאילו הוא עמד מאחורי אלה שקיבלו מקודם כסף להסגרת... [אייכמן] וכי לא נעשה שום מאמץ בעתיד להכחיש הדבר והמבין יבין".
הראל מציע לבדוק דרכים אחרות, נפרדות, להשיג את ההקלטות. "לבעיית השימוש בחומר אשמדאי ע"י היועץ המשפטי, נא הציע הצעה באופן בלתי תלוי בגיוסו של אשמדאי".
"אבא שלי תמיד כינה את סאסן, 'קצין האס-אס שגייסנו על מנת שיוביל אותנו למנגלה. שילמנו לו אז אלפי דולרים לחודש שזה היה סכום עתק'", אומר ד"ר עמרם אהרוני, בנו של צבי. "מעניין לציין שלמרות שדיברנו על סאסן פעמים רבות, אבא שלי אף פעם לא סיפר לי שסאסן גם ראיין את אייכמן, ואני מסיק מזה שהמשפט לא עניין את אנשי המבצעים של המוסד והם היו חדורי מטרה למצוא את מנגלה".
לפגישה הופיע צבי אהרוני, "רנר" בשם הכיסוי שנתן לסאסן. סאסן אמר לו כי הוא מוכן לשתף פעולה, אך "לא יסגיר אף אחד". אהרוני חשב שסאסן הרבה יותר פרגמטי והרבה פחות נאמן לחבריו. בדוח שהגיש לסיכום הפגישה כתב: "הדבר לא נראה כן ונראה כי בעתיד הקרוב [סאסן] יהיה מוכן לשתף פעולה גם בעניין זה", ועל כן המליץ אהרוני להתחיל בהכנת תיק מסודר על מנגלה.
פגישה נוספת התקיימה כבר למחרת. סאסן, לדברי אהרוני, הציג בה את עצמו כאיש של אידיאלים ועקרונות, אך בפועל רדף אחרי כסף וסנסציות. "האיש יודע הרבה", כתב אהרוני, ולכן, גם אם יש עדיין ספק בכל הקשור לנכונותו לשתף פעולה עם ישראל, המליץ אהרוני להפעילו. עם זאת, אמר, יש לעשות ביד חזקה, "אחרת הוא יפעיל אותנו".
בפגישה השנייה עלה גם לראשונה עניינו של מנגלה. אהרוני הציג בפני סאסן את בקשת ההסגרה של מנגלה, שבה פורטו הפשעים שבוצעו על ידי "הרופא מאושוויץ". סאסן הגיב, לדברי אהרוני, "אלו שטויות, לא יכול להיות", אך נראה היה כי נכנס להלם ולאלם של מספר רגעים ועל פניו הופיעו סימני חיוורון. יש לזכור כי סאסן הופתע גם כמה שנים קודם לכן מהדברים של אייכמן. הוא פנה אליו כדי שזה יפריך את הסיפורים על השמדת יהדות אירופה ובמקום זאת - אייכמן אישר הכל.
לבסוף אמר לאהרוני, לשון הדיווח, "סלקציה - אני מאמין, אבל היתר לא". אהרוני לא הצליח לקבוע בוודאות מוחלטת אם תגובתו של סאסן הייתה אותנטית: העיתונאי היה לדבריו "ארטיסט", אך "יחד עם זאת, גם לשחקן יכולים להיות רגשות אמיתיים". בעקבות הפגישה, הכינוי "ארטיסט" שימש לתקופה קצרה כעוד שם קוד של סאסן.
אהרוני שמע מאשמדאי כי ראה בפעם האחרונה את הרופא מאושוויץ בפברואר 1960. במוסד היו יכולים לשאוב עידוד מהעובדה כי לסאסן היה חשוב בעיקר טיהור שמו בעיני חבריו, שעדיין חשדו בו כי הסגיר את אייכמן לישראלים. באופן אירוני, קיווה סאסן לקבל מישראל עזרה בטיהור שמו דרך ביצוע הדבר שאותו דווקא לא עשה במקרה אייכמן - מסירת מידע שיוביל למציאת מנגלה. הוא הבטיח לאהרוני כי "הוא יעבוד על העסק הזה".
הפגישה השלישית התקיימה בבירת צרפת, מעט יותר משבוע לפני הכרעת וגזר הדין במשפט אייכמן שהתקיים בירושלים. סאסן המשיך לדאוג בה לניקיון שמו הטוב בעיני חבריו, בה בעת שהוא מספק לאהרוני ולמוסד מספר קצוות חוט ראשוניים בנוגע למנגלה. הוא אמנם לא מסר את כל מה שידע מיד בתחילה, אך בדיעבד התברר שדיבר אמת.
סאסן סיפר על איש קשר אותו כינה "מר X", אשר נפגש עם מנגלה אחת לחצי שנה. עקב החשד שדבק בו בקשר ללכידת אייכמן לא היה יכול להיפגש בעצמו עם אותו "מר X", ובוודאי שלא להתקרב למנגלה עצמו.
סאסן מסר מידע נוסף: למנגלה היה שותף בבית מרקחת בשם "פדרופארם", שבו עבד עד 1959. שותפו באותו בית מרקחת היה אדם בשם טימרמן, והוא זה שסייע למנגלה להימלט לפרגוואי לאחר הגשת בקשת ההסגרה מגרמניה. לאחר שמנגלה חזר לארגנטינה והשתקע בברילוצ'ה, היה זה שוב טימרמן שסייע לו לברוח לאחר חטיפת אייכמן: מנגלה עבר, לדברי סאסן, לדרום צ'ילה ומשם לסנטיאגו.
שני פרטי מידע מעניינים נוספים נמסרו באותה פגישה ונגעו לבני ביתו של מנגלה. כלבו, אשר נמסר למשפחת טימרמן, ואשתו, מרטה, אשר חזרה לאירופה והשתקעה בשווייץ. עם זאת, סאסן היה "משוכנע ש[מנגלה] לא יבוא במגע כלשהו עם אשתו, שידועה כטיפשה גדולה".
במוסד התכוונו להשתמש בסאסן גם לצורך איתור מרטין בורמן - סגנו של היטלר, אשר באותה תקופה העריכו כי הוא עדיין בחיים. בזכות המידע שהעביר סאסן, בין השאר, הגיעו במוסד מאוחר יותר למסקנה כי בורמן מת מזמן והפסיקו את המרדף אחריו.
במקביל ל"גזר" - התשלום החודשי שהועבר לסאסן, ולנוכח חששות וחשדות במוסד שסאסן מתוחכם ומשחק במקביל על כל המגרשים ומגן על חבריו, הוחלט להפעיל גם את "המקל" ולהפיץ שמועות במקומות שונים בעולם כי סאסן אכן סייע בלכידת אייכמן.
בפגישה שנערכה ב-9 בדצמבר נאלץ אהרוני לתת לסאסן "מילת כבוד של קצין" שלחברו "מר X", שעמד בקשר עם מנגלה, לא יאונה כל רע. הדבר הרגיע ככל הנראה את סאסן, שגילה כי אותו איש קשר הוא למעשה הנס אולריך רודל, טייס מעוטר וגיבור של הלופטוואפה הגרמני, שנותר נאצי נלהב. סאסן קיבל מהטייס לשעבר פרט מידע קריטי: מנגלה היה, לדבריו, 30 קילומטרים מסאו-פאולו. בנוסף, סיפר שרודל מתגורר בעת ביקוריו בעיר אצל בעל בית המרקחת בשם רוברט שוודס, וסיפק את מספר הטלפון שלו. שוודס היה, לפי מידע זה, איש הקשר בין רודל למנגלה.
בדיעבד, ניתן לומר ממרחק של עשורים כי אם היה המוסד נצמד למידע שהעביר סאסן באותם ימים - הוא היה מגיע באמצעותו למנגלה; אך הארגון התמודד באותה עת עם שטף של ידיעות, חלקן מפוברקות לחלוטין ואחרות מבוססות על הנחות מוטעות, בנוגע למקום הימצאו של מנגלה. המידע של סאסן נתפס בשלב זה כ"בלתי בדוק" ובמוסד העדיפו את הידיעות (הכוזבות) שהצביעו לכיוון פרגוואי.
צבי אהרוני, שנפגש עם סאסן מספר פעמים נוספות וקיבל ממנו שוב את המידע על הימצאותו של מנגלה בברזיל, דיווח במהלך סיור ואיסוף מידע ממקור נאצי בפרגוואי כי המפגש, "חיזק אצלו את ההרגשה שאין [למוסד] מה לעשות בפרגוואי".
ב-24 במרץ 1962, נפגשו אהרוני וסאסן פעם נוספת בפריז. סאסן הזכיר שוב את שוודס, ובנוסף אליו איש קשר אפשרי נוסף למנגלה - נאצי שנפצע במלחמה וככל הנראה איבד את שפיותו, שכונה במוסד "המשוגע". במוסד חשבו שאיתרו את אותו משוגע והשקיעו זמן רב במעקבים אחריו, עד שהתברר כי זה לא מי שהם מחפשים. הדבר הוסיף לספק הגדול שהיה אצל גורמים בארגון לגבי אמינותו של אשמדאי.
אחרי הפגישה בפריז הראל החליט לנתק קשר עם סאסן. אהרוני חשב אחרת וכתב לו: "לא הייתי ממהר לגמור עם [סאסן], כי הוא החוט החיוני שבידינו". הראל מאפשר בספקנות לתת הזדמנות נוספת.
איש המוסד אהרוני הציג בפני סאסן את בקשת ההסגרה של מנגלה. סאסן הגיב, לדברי אהרוני, "אלו שטויות, לא יכול להיות", אך נראה היה כי נכנס להלם ולאלם. לבסוף אמר לאהרוני, לשון הדיווח, "סלקציה - אני מאמין, אבל היתר לא". אהרוני לא הצליח לקבוע בוודאות מוחלטת אם תגובתו של סאסן הייתה אותנטית: העיתונאי היה לדבריו "ארטיסט", אך "יחד עם זאת, גם לשחקן יכולים להיות רגשות אמיתיים"
כאשר נפגשו אהרוני וסאסן בבואנוס-איירס, ב-31 במאי 1962, ממש באותן שעות שבהן הוצא להורג אדולף אייכמן, התלונן סאסן כי שמע שמשלחת ישראלית רשמית מסרה לשלטונות גרמניה מידע לפיו הוא סייע ללכוד את אייכמן. למרות זאת, דיווח אהרוני, "שמח [סאסן] לראותני ולשתף פעולה כתמיד". הדרישה של סאסן נגעה לרודל - האיש היחיד לדבריו שידע את מקום הימצאו של מנגלה ועשוי היה להוביל אליו. רודל היה אמור לבקר בברזיל ובפרגוואי בתחילת חודש יוני. סאסן הצהיר כי הוא מוכן לסייע בלכידת מנגלה - בתמורה להבטחת חסינות לרודל. אהרוני נענה, שוב, לבקשתו.
במכתב ששלח אהרוני לאיסר הראל ב-6 ביוני הוא הביע ביטחון במידע שמסר לו סאסן. מנגלה בברזיל, לא בשום מקום אחר.
ב-29 ביוני 1962 שיגר סאסן מברק מקודד מבואנוס-איירס - הנס אולריך רודל הגיע לסאו-פאולו. צוות של המוסד יצא לעקוב אחריו. בבוקר שבת 30 ביוני זוהה רודל עם מספר ממקורביו, עולים על מכונית שברולט לבנה. האדם הלא-מזוהה שנהג באותה מכונית התגלה בבדיקה במאגר הנתונים כוולפגאנג גרהארד ואחרי עוד כמה בדיקות - כ"המשוגע" שהוזכר קודם.
אהרוני הגיע בדחיפות לסאו-פאולו; הוא גילה כי גרהארד היה מבקר לעיתים קרובות, גם בשעות הבוקר וגם בשעות הלילה המאוחרות, בחווה עלובה למראה, כ-58 קילומטרים דרומית לסא-פאולו, על דרך עפר במרחק של כשני קילומטרים מהכביש.
הדרך לחווה החשודה הייתה קשה, התפתלה בין גבעות מגודרות וחורשים והייתה בלתי עבירה לאחר גשם. אפשרויות התצפית על החווה היו מועטות ביותר.
ב-23 ביולי 1962, כשהוא עובר בדרך עפר ליד החווה, פגש אהרוני אדם שמלווה בכמה חברים חמושים ונראה בדיוק כמו האיש שהוא חיפש. מפקד ביצור בדרום-אמריקה הבריק לארץ, "צבי ראה בחוות גרהארד אדם המתאים בצורתו, גובהו, גילו ולבושו להיות מנגלה". המטה מיהר להגיב: "אין לעשות כל פעולה נוספת באזור החווה עד לתכנון סופי לאור ידיעות נוספות וקבלת אישור מאיתנו". הדברים שגילה אהרוני עמדו בהצלבה למידע נוסף שסיפק סאסן, על פיו אותו גרהארד הוא האדם שאחראי בפועל על החבאתו של מנגלה.
"היינו בתחושה מעולה", סיפר לי אהרוני בפגישה שערכתי עימו ב-1999. "הייתי בטוח שעוד מעט נוכל להביא גם את מנגלה למשפט בישראל". אבל הדברים השתלשלו אחרת לגמרי. בדיוק ביום שבו ראה אהרוני את מי שנחשב להיות מנגלה (ובסבירות גבוהה מאוד, כך על פי מה שהובן מאוחר יותר, גם היה) ערך נאצר ניסוי טילים פומבי ורעשני, ואחר כך גם הצעיד אותם בלב קהיר. התברר כי מדענים שפעלו בחסות הגסטפו בפיתוח טילים עבור הנאצים, עובדים כעת עבור נאצר. המוסד של הראל, שזכה לתהילה עצומה בגלל חטיפת אייכמן והחזרת יוסל'ה שוכמכר להוריו, ספג ביקורת חריפה ביותר.
הראל הורה לעזוב כל משימה אחרת ולהתמקד בניסיונות לאתר, ואחר כך להרוג, את המדענים הגרמנים. "מלצר" הפך לשולי.
כשחודש המבצע כבר לא ניתן היה לאתר את מנגלה באותו מקום, ולדעת כמה אנשי מוסד, דווקא כן איתרו שם אדם, שהוא האיש שאהרוני ראה, אבל זה כלל לא היה מנגלה. הדברים השתלבו עם האמונה של רבים כי הרופא מאושוויץ בכלל נמצא בפרגוואי, וכי סאסן הוזן במידע כוזב - או הטעה במודע - את המוסד, בשיתוף פעולה עם רודל.
כך או כך, האמינות שיוחסה לו הפכה נמוכה מאוד וההפעלה שלו הועברה מאהרוני לאנשי מוסד אחרים, שכשלו בהתמודדות עימו.
המוסד הסיט את כל המאמצים לפרגוואי והשקיע שם משאבים עצומים ביצירת קשרים ובאיסוף מידע מכל סוג שהוא. רק חקירה שנערכה שנים רבות מאוחר יותר העלתה כי אהרוני צדק לכל אורך הדרך: מנגלה שהה תקופה קצרה בפרגוואי ואת כל השאר בחוות ובבתים שונים באזור סאו-פאולו. המשפחה הייתה מעבירה אליו כספים באמצעות רודל וזה, יחד עם גרהארד, דאג שמשפחות שונות אוהדות נאצים יחביאו אצלן את מנגלה. המשפחה האחרונה הייתה משפחת בוסרט.
ב-7 בפברואר 1979 יצאה המשפחה, בלווית יוזף מנגלה, לטיול. בשעות אחר הצהריים נסעו כולם לחוף ברטיוגה, בסביבות סאו-פאולו, לרחוץ במי האוקיינוס האטלנטי. האוקיינוס החל לסעור, ומהחוף הבחינה ליזלוטה בוסרט בסימני ידיים שהעידו על מצוקתו של מנגלה. וולפרם בוסרט, שהבחין אף הוא במאבקו של מנגלה בגלים, שחה לעברו, למרות הים הסוער, ואף הצליח למשות אותו לחוף, אולם יוזף מנגלה היה כבר ללא רוח חיים. הוא נקבר למחרת בבית הקברות באמבו.
המוסד הוסיף להאמין במשך שנים ארוכות כי כל עניין ברזיל, וגם מותו של מנגלה שם, הוא כיסוי לדבר האמיתי והמשיך לרדוף את מנגלה עוד 15 שנה אחרי שמת. רק ב-1992 המוסד שילם עשרות אלפי דולרים לגברת בוסרט, כדי שתסכים לעבור בדיקת פוליגרף. ראש אגף החקירות בשב"כ חיים בן-עמי, ערך את הבדיקה. עם קבלת מסקנתו החד-משמעית כי היא דוברת אמת ואכן היה זה מנגלה שנספה באותו יום, הוחלט כי גרסת סאסן הייתה הגרסה הנכונה.
את סאסן, שהיה עשוי להיות המקור הטוב ביותר שהמוסד היה יכול לקוות לו בכל הקשור לפושעים נאצים נמלטים בדרום אמריקה, המוסד איבד. ניסיונות ליצור איתו קשר מאוחר יותר נענו בהתעלמויות ובהתחמקויות. אחת הסיבות הייתה שהוא גויס בינתיים למודיעין הגרמני, לחברת סחר בנשק שהקים אוטו סקורצני עבור הבנ"ד ובשמה הוא סחר בנשק עם משטר פינושה בצ'ילה. שם גם הלך לעולמו, לפני 20 שנה.
