במשרדים רבים בירושלים ובתל אביב לא מזילים דמעה על רקע הסכם הגרעין המתגבש בין איראן לבין מעצמות המערב. אם וכאשר ייחתם באופן סופי, ניתן יהיה אפילו לשמוע אנחת רווחה חרישית. כלפי חוץ ההנהגה הישראלית משתמשת בכל קלישאה שחוקה כדי להביע אי-נחת מדהירת המערב להסכם, אבל אין צורך להתרשם יתר על המידה – לא מההדלפות על חילוקי דעות עם ארה"ב ולא מההצהרות שעוד יבואו על עצמאות הפעולה של ישראל וזכותה להגן על האינטרסים הביטחוניים של אזרחיה.
בישראל השלימו עם הסכם הגרעין, אחרת היו פועלים באופן שונה. כדי להסיט את האמריקנים ממהלכם היה צריך לדבר לא אל ראשי המפלגה הדמוקרטית כי אם ישירות לדעת הקהל באמריקה, וזה לא נעשה. בעיקר משום שבניגוד לרושם המדומיין, ישראל דווקא רוצה בהסכם עם איראן. ליתר דיוק, היא לפחות נוטה לאפשרויות שאינן כרוכות בעימות ישיר עם איראן, גם כשמדובר באיום הגרעין.
בראיונות שנתן ראש הממשלה נפתלי בנט לפני כמה חודשים לעיתונות הישראלית ניתן היה בנקל לזהות את התפיסה הכוללת שלו, היושבת על אדני הכלכלה והטכנולוגיה. מלחמות לא משרתות את פוטנציאל הצמיחה הכלכלי של המעצמה האזורית העונה לשם ישראל, ולכן מוטב שלא להסתבך בהן אלא להשקיע ביטחונית במגננה, בין אם באמצעות פיתוח כיפת ברזל טכנולוגית ליירוט טילים או שאר מיני מעופפים שעלולים להגיע ממזרח, ובין אם באמצעות כיפת מגן מדינית עם עשירי או פחדני השכונה, מקהיר ועד דובאי.
בהינתן שישראל הכריעה לחיות עם הגרעין כמו שהתרגלה לרקוד עם הקורונה, אין פירוש הדבר שמאזנה האסטרטגי יוטב. ההיפך הגמור מכך
במובנים רבים יש היגיון בשיגעון, כי גם החברה הישראלית ההדוניסטית והשבעה כבר לא בנויה לקונפליקטים צבאיים. ודאי לא כאלה עם ישויות הגדולות ממידות הארגונים הפלסטיניים. 30 ימי לחימה מול חמאס לא דומים לחודש לחימה מול איראן והתמונות מאוקראינה מבהירות זאת היטב. אפילו צה"ל עצמו כבר לא זוכר איך נראית מערכה, להבדיל ממבצע או מפעולות כירורגיות מתוחכמות, ומבכר את המלחמה שבין המלחמות (מב"מ) בסוריה ובשאר מקומות עלומים. שם מופגנת עליונות טכנולוגית במינימום סיכון לצבא ולאזרחי המדינה.
מכיוון שכך, הסכם גרעין הוא כמעט הפתרון האולטימטיבי גם עבור ישראל כי הוא קונה את הדבר החשוב ביותר עבור כולם – זמן. הוא ייתן לצבא, כביכול, את האפשרות להיערך למלחמה שלא תבוא, הוא יטיל חישוקים ברורים על הדרג המדיני בישראל בכל הנוגע לפעולה ישירה מול איראן, והוא יאפשר לאזרחי המדינה להמשיך ולפקוד בהמוניהם את איחוד האמירויות ולהצטייד בעוד מכונית חשמלית יקרה ונחשבת.
(צילום: נויל האריס)
זמן הוא המצרך היקר ביותר שישראל יכולה לקבל כדי להימנע ממה שהיא חוששת ממנו ובצדק: מלחמה גדולה. אם לשפוט מהמתרחש באוקראינה, קשה לראות מי יחלץ אותה מתרחישי הסתבכות שעלולים להתלוות למלחמה ארוכת טווח. לחופש יש מחיר ובישראל יש מי שמבין זאת.
ד"ר דורון מצאאולם גם בהינתן שישראל הכריעה לחיות עם הגרעין, או עם מציאות סף גרעינית (כמו שהתרגלה לרקוד עם הקורונה, מטעמים דומים הנוגעים להעדפותיה הכלכליות), אין פירוש הדבר שמאזנה האסטרטגי יוטב. ההיפך הגמור מכך. ישראל צועדת לקראת עתיד שבו שחקניות אידיאולוגיות כמו איראן ורוסיה מעמידות פרדיגמה מתחרה לזו הכלכלית-תועלתנית של מדינות המערב הנרתע משימוש ישיר בכוח, ונחישותן קונה להן הישגים אסטרטגיים חרף המחירים הכרוכים בכך.
המציאות האסטרטגית שישראל צועדת לכיוונה תעצים לא רק את האיומים הראשיים מצד איראן, אלא גם את אלא המשניים מצד בני בריתה באזור הסמוכים על גבולות ישראל. מנקודת מבט זו, רעיון המלחמה שהסכם הגרעין מבקש לכבותו עדיין נוכח בפוליטיקה העולמית. המלחמה באוקראינה היא התזכורת החיה לכך וישראל, גם במסגרת האסטרטגיה הנוכחית שלה, צריכה להפנים זאת ובמהירות.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של "הביטחוניסטים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
