בינתיים כבר יורים קסאמים ופגזי מרגמה מעזה לישראל ותשומת הלב מוסטת במהירות מהחזית הפנימית אל החיצונית. תיכף ידברו שוב על אחדות, יתקיפו את הממשלה ואחר כך את מי שהתקיף אותה ויעבירו דף בספר ההיסטוריה. הנה עוד משבר חלף. אבל תהיה זו טעות חמורה לא לרדת לעומק השסעים שפוקדים את החברה הישראלית. ההתפוררות שלה מבפנים היא האיום העיקרי עלינו, לא רקטות חמאס או חיזבאללה. האירועים הפוליטיים, ובמרכזם ההפיכה המשטרית, נוטלים בתקופה האחרונה את מירב הקשב הציבורי, ובאופן טבעי מסתירים או מבליעים אירועים אחרים. ביום שני השבוע נתקלנו בשלושה אירועים כאלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה. ובכן, קשורים רבותיי, קשורים.
נפתח בפשיעה והאלימות בחברה הערבית: בעת כתיבת שורות אלה מתקרב מספר הנרצחים מתחילת השנה ל-70. זה נשמע כמו שיא עולמי לקבוצת מיעוט שמונה כשני מיליון איש. הנתון הזה כפול ויותר בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, וככל הנראה, אם לא יקרה משהו לא צפוי, המגמה לא תיעצר בתקופה הקרובה. ביום שני נרצחו בביתם בטייבה בראאה מסארווה ושני בניה אמיר ואדם, ככל הנראה על ידי האב. בחברה היהודית המשיכו להגיב בצקצוק ובמשיכת כתף, שהרי לא רק שמדובר בערבים, אלא שהפעם אין לאירוע קשר לפשיעה המאורגנת.
הגדיל לעשות לאחרונה המפכ"ל - המפכ"ל! – שהסביר בשיחה מודלפת עם השר שלו שמדובר ב"מנטליות ערבית" וממילא אין הרבה מה לעשות. אפילו הכחשה לדברים לא הגיעה. האדישות היהודית, מעבר לעובדה שאינה מוסרית, היא כמובן זמנית, משום שחוק טבע קובע שהאלימות לא תישאר בתחומי החברה הערבית. ואכן, ניסיון הימים האחרונים מלמד שגם ברחוב היהודי מתרבים פיצוצי המטענים והדקירות, והאלימות אינה מכירה מגבלות של דת או גזע.
מדינה מתוקנת הייתה נדרכת ומגיבה תוך הבנה שמדובר באתגר קיומי. ואצלנו - ההיפך. יוק. הפעילות הנמרצת שהביאה בשנה שעברה למאבק רצוף ועקשני בחבורות הפשע הערביות נגנזה, ובמקומה דבר לא קרה. ניכר שיש מי שחושב שפגיעה של עבריינים אלה באלה היא דווקא חיובית כי היא מצמצמת את פוטנציאל הפשע. מדובר באיוולת. האלימות היא רעל ורעל נוטה להתפשט.
דוגמא שנייה ואנקדוטלית לכאורה התרחשה באצטדיון טרנר, כשמשחק העונה בין הפועל באר שבע למכבי חיפה הסתיים בתגרת ענק מבישה ומכוערת בין שחקני שתי הקבוצות. מדובר ביהלומים שבכתר הכדורגל הישראלי - מועדונים מסודרים, שחקנים שמתוגמלים יפה ומאמנים מן העילית - ובכל זאת בשנייה אחת הוכח למאות אלפי ישראלים שמדובר למעשה בתגרני רחוב. שום התנצלות או קנס לא ימחקו את הכתם הזה. הספורט הוא שפה משותפת לרבים, צעירים ומבוגרים, פריפריה ומרכז, ימין ושמאל. ואיזו דוגמה נתנו השחקנים הללו לציבור האוהדים שלהם ובכלל? איזו שפה הם מדברים ביניהם? אלימות.
ועוד דוגמה, שלישית, התרחשה בכנסת ישראל, לב הדמוקרטיה הישראלית, במהומה שפרצה אחרי שח"כ מירב בן ארי (יש עתיד) הטיחה בשרה מאי גולן (הליכוד) שהשתמטה משירות צבאי. זוהי האשמה לגיטימית כלפי פוליטיקאית שמתיימרת לייצג ציונות, פטריוטיות ואידיאולוגיה נצית. ערב קודם הסבירה השרה גולן בראיון לעמית סגל את נסיבות שחרורה מצה"ל. לא מקובל עליי, אבל הסבר יש לה. אלא שביום שני, במקום שיח מכבד בכנסת, קיבלנו מופע אימים של השרה, מלווה בצרחות וכינויי גנאי, הפעם אמנם בלי המילה "קוקוריקו" שבה השתמשה בקרב קודם ביניהן, אבל עם שפע קללות ואיומים מקוריים לא פחות.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגאחרי שסדרני הכנסת הרחיקו את גולן מהמליאה פשפשתי קצת בזיכרוני. בכל שנותיי בכנסת, אינני זוכר שר שהוצא מן המליאה. לפחות בזה, גולן רשמה לעצמה הישג תקדימי. אבל מה על הציבור הישראלי, שרואה את האלימות המילולית הזו, רואה ומשתאה? מה איתו? מה ילמדו מכך אנשים צעירים שפניהם לפוליטיקה?
כל זה קרה ביום אחד במדינת ישראל. החברה הישראלית משתנה והולכת לנגד עינינו. אולי זו הצפיפות, אולי השבטיות, אבל זה בעיקר החינוך. זה הגורם הדומיננטי. בהעדרו השתלטו על החברה הישראלית אלימות, לחץ, גסות, לשון נמוכה. חברה שלא מצליחה להשליט ולכונן נורמות של שיח והתנהגות, של חיים משותפים, אין לה תוחלת. בעיתוי נפלא מעלה עתה ערוץ 11 את הסדרה "מדורות השבטים", שממחישה כיצד הוחלף האתוס המכונן המשותף בסיפורי משנה נפרדים, כל שבט והמדורה שלו. התופעות האחרונות, הלא-פוליטיות דווקא, מעולמות תוכן שונים, מחזקים את ההנחה שישראל מתפוררת מבפנים. החישוקים שלה נחלשים.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
