הגרסאות המנוגדות לאירוע
כל עיתונאי שמסקר מלחמות וסכסוכים אלימים באופן מקצועי יודע שזה עלול לקרות לו. שירין אבו עאקלה הייתה עיתונאית מקצועית שסיקרה את המזרח התיכון במשך עשרות שנים עבור אל-ג'זירה, וסביר להניח שהיא לקחה ביודעין את הסיכונים הכרוכים בכך, וגם נקטה אמצעי זהירות נאותים. אבל כמו עיתונאים רבים לפניה, ולצערי גם עיתונאים רבים בעתיד, למרות שהם מכירים את הסיכון, הם עושים את עבודתם ביודעם שכדור, פגז, פצצה שהוטלה ממטוס ואולי אפילו סכין של אחד הצדדים עלולים לשים קץ לחייהם או להשאיר אותם נכים.
מות העיתונאית - כתבות נוספות
הקסדה ואפוד המגן שלבשתי פעמים רבות, כולל לאחרונה באוקראינה, לא באמת מגינים עליך מפני מוות. בעיקר לא באותם מקרים שבהם אחד מהצדדים הנלחמים יורה עליך ומנסה לפגוע בכל דרך אחרת, בכוונת מכוון, כדי שלא תספר את האמת לעולם.
3 צפייה בגלריה
התקשורת הבינלאומית לא מתעניינת בעיתונאים ממדינות עולם שלישי. רון בן ישי במלחמה באוקראינה
(צילום: נדיה שבצ'נקו)
הקסדה והאפוד מעניקים רק אשליה של ביטחון, ומרגיעים את מצפונם של העורכים ששולחים אותך לשדה הקרב, ושל חברות הביטוח שרוצות למזער את הסיכון הנשקף לך כדי שלא יצטרכו לשלם סכומי עתק לשאריך. ואם כתוב עליהם בצורה בולטת PRESS - כפי שהיה כתוב על האפוד של שירין - זה עוזר ללוחמים משני הצדדים להבדיל בין כותב לאויב.
ארגון העיתונאים הבינלאומי מדווח מדי שנה על עשרות עיתונאים שנהרגים בזירות לחימה שונות ברחבי העולם. ברובם המכריע של המקרים, מדובר בעיתונאים ממדינות עולם שלישי, שחלקם עובדים עבור אמצעי תקשורת מערביים, אבל האמת העצובה היא שהתקשורת הבינלאומית לא סופרת אותם. רק כאשר נהרג עיתונאי או צלם ממדינה מערבית ודמוקרטית, מעורר מותו גל של תגובות זועמות בתקשורת וגינוי למי שכנראה אשם במותו.
אף פעם לא יודעים באמת מי ירה, הרג ופצע. רק במקרים של הפצצות מהאוויר, כמו שהיו בסוריה, והפגזות ארטילריות מסיביות, די ברור שהצד המפגיז והמפציץ, הוא שאחראי למותו של העיתונאי בעת מילוי תפקידו. מעולם לא נענש מישהו, גורם מדינתי או אדם פרטי, שפגע בעיתונאים. אבל בחלק מהמקרים, גם אין אשם אמיתי.
כשעיתונאי יוצא לשטח שבו מתחולל קרב יריות, בעיקר בשטח בנוי, גדלים הסיכויים שהוא ייקלע לאש צולבת מבלי שמישהו מבין היורים והנלחמים מתכוון לפגוע בו. נדרשת חקירה שבמסגרתה תתבצע נתיחה שלאחר המוות, ותתבצע בדיקה בליסטית כדי לקבוע מאיזה נשק נורה העיתונאי. רק אחר כך יהיה אפשר במשוער להעריך מי ומאיזה צד ירו בו.
אבל הפלסטינים ורשת אל-ג'זירה אינם רוצים לרדת לחקר האמת. אבו מאזן, כמו גם חמאס, ולהבדיל גם חבר הכנסת ווליד טאהא מרע"מ, רוצים גם למנף את מותה, ככל הנראה בשוגג, של שירין אבו עאקלה למטרות פוליטיות ותודעתיות, ולכן הם דוחים כל הצעה לחקירה אובייקטיבית. גם אם תתנהל חקירה כזו, סביר להניח שהם ידאגו להעלים כל עדות לאפשרות הסבירה שהחמושים הפלסטינים שירו לכל עבר מבלי לכוון, הם שפגעו בה.
התגובה של צה"ל הייתה הפעם יעילה ומהירה, והציבה אלטרנטיבה סבירה לגרסה הפלסטינית שצה"ל אחראי למותה של העיתונאית. הפלסטינים מיהרו להכריז על העיתונאית כעל שהידית, כי זה משרת את מלחמת התודעה שאבו מאזן ויחיא סינוואר מנהלים נגד ישראל ללא הפסק. אבל גרסת צה"ל צודקת: לקביעות של הפלסטינים ורשת אל-ג'זירה אין שום הוכחה מלבד הקולניות וההתקרבנות שנועדו להאשים את ישראל ואת כוחות הביטחון שלה בלא פחות מרצח מכוון של העיתונאית.
במקרים קודמים צה"ל איחר להציג את גרסתו מתוך כוונה שתהיה אמינה ובת הוכחה. היו מקרים גם שצה"ל פגע בשוגג, אבל לא הודה בכך. הפעם תגובת דובר צה"ל שהציבה גרסה נגדית לגרסה הפלסטינית, כנראה עשתה את העבודה - והאפקט שלה על כלי התקשורת ועל סוכנויות הידיעות בישראל ובעולם היה מיידי, וטוב שכך.
ואשר לנו, העיתונאים שמסקרים אירועי לחימה ברחבי העולם, חבורה מקצועית ששירין אבו עאקלה נמנתה עליה - אנחנו רשאים לדרוש שהסיכון שאנו לוקחים כדי להביא את האמת ואת העובדות כהווייתן משדה הקרב, לא ישמש פוליטיקאים ואנשי דת חסרי מצפון כדי להסית, לנגח ולהשיג את מטרותיהם - בין אם הן צודקות או לא. אני מאמין שהעיתונאית שירין אבו עאקלה הייתה בג'נין מפני שרצתה לדווח את העובדות לאמיתתן. מותר גם לדרוש מאבו מאזן, אל-ג'זירה ורע"מ שלא ישתמשו בה בשירות הפצת פייק ניוז עד שהעובדות לא נבדקו לעומקן.
