השבוע, כשתעמדו בצפירה ותחשבו עליהם, על ששת המיליון שלא שרדו לראות את סוף המלחמה, תחשבו גם על אלו שכן. על הניצולים שעוד חיים בינינו. אלה שהצליחו לשרוד את התופת של מלחמת העולם השנייה, אבל לא מצליחים לסגור את החודש במדינת ישראל. על אלה שמעבירים את השנים האחרונות בחייהם בתנאים מחפירים - ברעב, בהזנחה, בעוני ובבדידות נוראית, אבל יותר מהכל מרגישים נשכחים ונבגדים על ידי המדינה שהקימו במו ידיהם, שעשו והקריבו הכל כדי להגיע אליה, שבאו לכאן מלאים בתקווה לחיים טובים יותר, שנלחמו את מלחמותיה, שהקימו בה בית ומשפחה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אני ברווז במטווח
• אבל אימא, השואה שלנו היא סוג ב'
• שיקלי, הדרך לימין לא עוברת בבג"ץ
• מבחינתם זה לא שלמה גרוניך. זה השמאל
תחשבו על אלה שחיים כמעט 80 שנה בצל הטראומות של המלחמה שצילקה את נפשם. שזיכרונות הילדות הכואבים שהם כל כך רוצים לשכוח מציפים אותם בשנתם ובערותם. לא מרפים. שרדופים על ידי תמונות של מוות, רעב, כאב ופחד מאותם ימים שבהם איבדו צלם אנוש אבל הצליחו להיאחז באמונה. אלה שכבר שנים יושבים בבתיהם בבדידות תהומית, מעבירים ימים על גבי ימים בבהייה במסך הטלוויזיה, מחכים שהיום יעבור, שהחיים יעברו. שאף אחד לא דופק על הדלת שלהם, אף אחד לא מתקשר לשאול לשלומם. שלפעמים מעבירים ימים שלמים בלשתוק, פשוט כי אין להם עם מי לדבר.
תחשבו על רבע מניצולי השואה בארץ שחיים מתחת לקו העוני. שמוצאים עצמם נאלצים לבחור שוב ושוב בין תרופות ואוכל. שהעבירו את ימי החורף ללא חימום, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם את חשבונות החשמל הגבוהים. שנמחצים תחת מעמסת יוקר המחיה ונאלצים לוותר על עוד ועוד מצרכים. שלא יכולים להרשות לעצמם מוצרי נוחות בסיסיים שיאפשרו להם להיות קצת פחות כאובים. שלא זוכים לטיפולים הרפואיים שלהם הם זקוקים.
רבים בכלל לא מודעים לזכויות שלהם, אחרים ויתרו עליהן במסע הבירוקרטי המפרך. לא סתם, לאלו שאין משפחה חזקה שתלווה אותם יש סיכוי נמוך לצלוח את ההתשה
רבים מהם בכלל לא מודעים לזכויות שלהם, אחרים ויתרו עליהן במסע הבירוקרטי המפרך. לא סתם, לאלו שאין משפחה חזקה שתלווה אותם יש סיכוי נמוך לצלוח את ההתשה הזאת, שבמקרים רבים תזכה אותם בסכום כספי זעום במילא. תחשבו עליהם, תחשבו טוב, ותשאלו את עצמכם אם אנחנו עושים מספיק בשבילם.
הדר גיל-עדלפני שנה וחצי התקשר למערכת "ידיעות אחרונות" ניצול שואה בן 89 בשם נילן רייך וביקש שנבוא לראות איך ניצולי שואה חיים במדינת ישראל. שנשמיע את זעקתו. שעות ספורות לאחר מכן הגענו אליו. רצפת ביתו הייתה עמוסה בלכלוך ואשפה. ליבנו נשבר. "אני רוצה שיראו איך חי אדם כמוני, בגילי, ניצול שואה, שהפסיד הכל במלחמה", הוא אמר לנו בכאב רב. "כל ניצולי השואה שנפטרו פה בשנים האחרונות, כואב לי שלפני מותם היו צריכים להילחם במדינת ישראל כדי לשרוד. אני מוצא את עצמי בוכה בבית. באתי לפה, למדינת ישראל, כמעט לבד, לא רציתי להישאר איפה שנעלמה לי כל המשפחה. היום בגילי אני צריך לסבול".
רייך נפטר לפני כמה חודשים מקורונה בתחושה שהפקירו אותו לעת זיקנה, שבור לב ופגוע מהמדינה. זעקתו צריכה להמשיך ולהישמע. חרטנו על דגלנו לזכור ולא לשכוח, וזה מחייב אותנו לזכור גם את המורשת וגם את האנשים. אנחנו בישורת האחרונה. בכל יום נפטרים כ-40 ניצולי שואה, וזו ההזדמנות האחרונה שלנו לתת להם את הזכות לחיות בכבוד, את הזכות למות בכבוד, להעביר את שנותיהם האחרונות ברווחה ובנוחות, להרגיש רצויים ואהובים. להישמע. מגיע להם שמדינת ישראל תעשה הכל כדי שיהיו להם חיים טובים יותר מאלו.
- הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
