ג'נין, קייב וירושלים - לכאורה מדובר בשלוש זירות והתרחשויות שלא קשורות האחת לשנייה: גל הטרור, המלחמה באוקראינה וההתפתחויות בפוליטיקה הישראלית. שתי הראשונות הן זירות לחימה צבאיות, האחרונה היא זירת מאבק פוליטי. הראשונה ממוקדת בגזרת יהודה ושומרון, השנייה במזרח אירופה והשלישית בישראל גופא. אבל בפועל קו רעיוני אחד מחבר בין כולן, והוא מלמד על הבקיעים המתרבים בסדר היציב שאפיין את העשור האחרון, ועל הקרב הגדול שניטש בימים האלה בין הזהות לבין הפרגמטיזם.
אירועי הטרור שחוותה ישראל ממאי 2021 ועד גל הפיגועים הנוכחי הם הביטוי המוחשי לחזרתה של פוליטיקת הזהות האידיאולוגית למרכז הבימה. קשה עדיין לומר שהיא השתלטה או מוטטה את הסדר הפרגמטי שאפיין את מערכת היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים ובין חלקים גדולים של המזרח התיכון, אבל היא ללא ספק מאיימת עליו ומאתגרת אותו.
ההמחשה הבולטת ביותר לקרב האיתנים הזה היא הדיון על אודות הפרצות בגדר ההפרדה. במקור נבנתה הגדר כדי להתמודד עם הלאומנות הפלסטינית הקנאית שפרצה באינתיפאדה השנייה, אבל החורים שנוצרו בה נועדו לתמוך בשיתוף הפעולה הכלכלי-תועלתני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. וכך, ללא אישור פורמלי אבל ברשות המדינה, נכנסו אלפי פלסטינים כעובדים לא-רשמיים, נוסף על כ-100 אלף שקיבלו היתרים.
עתה, החורים הפיזיים בגדר שאפשרו את הסדר הפרגמטי ממונפים על ידי חסידי אידיאולוגיית הזהות כדי לפרק אותו. הנה כי כן, הסכסוך האתני-דתי-לאומי בין יהודים וערבים פותח מחדש את הפצעים ומחזיר את המרחב שבין הים התיכון לבין נהר הירדן למחוזות נשכחים.
זהות רוסית, זהות ערבית-פלסטינית ועכשיו גם זהות יהודית ממחישות כל אחת בגזרתה את מגבלות הרעיון הפרגמטי-תועלתני ובכך מזעזעות את השיטה
כזו היא המלחמה באוקראינה, שמשקפת התמודדות בין שתי אסכולות בפוליטיקה הבינלאומית. הראשונה היא האסכולה הכלכלית שמייצגת אוקראינה, שהלכה בשנים האחרונות מערבה, לכיוון הנוחות, איכות החיים ובעיקר הכלכלה. השנייה היא האסכולה הזהותית-אידיאולוגית של רוסיה, הרואה באוקראינה את מחוזות ערש תרבותה, ובפזילה של קייב מערבה משום דריסת אינטרסים רוסיים לאומיים.
המפגש הזה, בין פוליטיקת הזהות הרוסית לבין הרעיון התועלתני והפרגמטי שמייצגת אוקראינה, הוא זה המעצב את אופי המערכה. מצד אחד המלחמה מנוהלת בשיטה הקלאסית של טנקים, מטוסים, תותחים ותמרון של חיילי רגלים. מצד שני היא גם מתנהלת בשדה הכלכלי דרך מערך הסנקציות המערביות שהוטלו על רוסיה.
עכשיו, עם נטישת ח"כ עידית סילמן את הקואליציה, מצטרפת הפוליטיקה הישראלית למאבק הפרדיגמות הגדול (ולא בפעם הראשונה). הקמת ממשלת בנט-לפיד שיקפה את ניצחון הפוליטיקה הפרגמטית על ידי יצירת מודל של שיתוף פעולה בין יריבים של פעם סביב סדר יום אזרחי-כלכלי, וטשטשה את קווי הניגוד בין הפוליטיקה הערבית והיהודית. אלא שאז הגיעה פרישת סילמן כקול מן העבר: היא אמנם מזוהה בשיח הציבורי עם אופורטוניזם פוליטי, אבל המהלך שלה בוצע בהקשר אידיאולוגי מובהק.
(צילום: נויל האריס)
הנימוק הרשמי לפרישה היה הכנסת חמץ לבתי החולים, ומדובר באמתלה שיש לה משמעות סמלית עמוקה. סילמן יכלה להיתלות באילן אחר לצורך המהלך – למשל יוקר המחיה, המצב הביטחוני או משבר הדיור - אבל הבחירה בנושא שבלב יחסי דת ומדינה מעניינת מאחר שהיא משקפת שאלת זהות, ועניין זה יש בו כדי להעיד על דבר מה שהוא גדול ממידות הפוליטיקה הקטנה. זו בחירה בסמל שהוא היפוך מוחלט לרעיון המסדר של הממשלה המכהנת. זו בחירה בזהות, באידיאולוגיה ובערכי יסוד קיבוציים על פני הפרגמטיזם, הטשטוש הרעיוני והעדפת הנוחות הכלכלית.
ד"ר דורון מצאפרישת סילמן והסערה הפוליטית בעקבותיה הן עוד ביטויים למאבק המתחולל בין המודל הפרגמטי-תכליתי לבין המודל האידיאולוגי-זהותי. מתברר שלא רק באוקראינה הרחוקה או בשטחי הרשות הפלסטינית והחברה הערבית נוקשת פוליטיקת הזהות הקלאסית בדלת בניסיון להיכנס בחזרה למקומות שמהם הודרה כמעט לחלוטין בעשור האחרון. זהות רוסית, זהות ערבית-פלסטינית ועכשיו גם זהות יהודית ממחישות כל אחת בגזרתה את מגבלות הרעיון הפרגמטי-תועלתני ובכך מזעזעות את השיטה.
באותה מידה שפרישת סילמן לא מוטטה עדיין את הממשלה, הפלישה הרוסית טרם מוטטה את אוקראינה וגל הטרור עוד לא גלש לאינתיפאדה כוללת. אז כן, ניתן לומר ברמת ודאות גבוהה שהסדר החדש עדיין לא חדל מלהתקיים, אבל הסדר הישן עדיין חי ובועט. אלה אחוזים באלה והקרב בין שתי הגישות הרעיוניות נמצא רק בתחילתו.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של "הביטחוניסטים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
