"השרים הליברלים בליכוד" נמחקו ראשונים מרשימת המועמדים לעצור את תוכנית לוין-רוטמן לסירוס הרשות השופטת. אחר כך הגיע תורם של בכירי הליכוד לשעבר, ראשי שב"כ לשעבר, ראשי מוסד לשעבר, אבי חימי (היה אחד כזה), יזמי ההייטק המצליחים בעבר ובהווה, הכלכלנים, יעקב פרנקל, אליקים רובינשטיין, אנשי המילואים של 8200, טייסי אל על שסירבו להטיס את שרה לפריז, נשיא המדינה, ריטה ושלמה ארצי. כמו רשימת מכולת בסוף יום קניות, שבוע אחר שבוע, השמות נמחקו בזה אחר זה ביד בוטחת, רוטמנית. לאחרונה נוסף שם חדש-ישן לרשימת ה"גואלים הוודאיים" שיבלמו את מצבור חוקי רוטמן-לוין לפני שהם עוברים קריאה שלישית עד אחרי פסח. השם הוא אמריקה. אחותנו הגדולה והעשירה. הדוד שלנו ג'ו. ובכן, שלפו את פקק העט: זה לא הולך לקרות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אימת השטעטל המתעורר
• ישראל פוצלה במשבר זהות. נשארו לה שתי אפשרויות
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• מה רוצים משרה נתניהו?
איך אני יודע? כי כיסיתי את ארה"ב כעיתונאי. כתבתי עליה ספר, חרשתי אותה מצפון לדרום וממזרח למערב. בחמש השנים האחרונות ביקרתי בה, בממוצע, פעם בשלושה חודשים. אני חי על זמן ישראל, ניו יורק וקליפורניה, מדבר עם אמריקנים 5-3 פעמים ביום, מנוי על "הניו יורק טיימס", "הניו יורקר", "פוליטיקו" ומתכתב בוואטסאפ עם בכירים לשעבר בבית הלבן. על סמך כל מה שאני שומע, רואה וקורא, אמריקה couldn't care less לגבי מה שמתרחש בישראל, ובוודאי שלא מספיק כדי לנקוט צעד אקטיבי. האם נשמע הצהרות אמריקניות "מזועזעות"? כן. האם למוחק הכפרים בצלאל סמוטריץ' יורשה להיכנס לארה"ב? יס, כמו גדול. באמריקנית, אמירות שלא מגובות במעשים בדרך כלל מקוטלגת כבולשיט.
הסיבה הראשונה לכך שארה"ב לא תתערב במהפכת לוין-רוטמן היא תשישות אמריקנית בת שלושה עשורים לערך ממעורבות יתר בסיפור הישראלי. ביל קלינטון היה הנשיא האחרון שהעז להפשיל את שרווליו ולתחוב את ידיו עמוק אל תוך הבוץ האזורי. נכון: תומס פרידמן מהניו יורק טיימס טובל את בהונות רגליו מדי פעם במי השלולית הישראלית כדי לכתוב משהו שיעצבן את הימין. ג'ייק טאפר מ-CNN עצר כאן לפני כשבועיים כדי לשאול את בנימין נתניהו אם הוא נענה לבקשתו של ג'ו ביידן לסייע לאוקראינה. העיקר הוא זה: ישראל היום מעניינת את ארה"ב בעיקר בהקשר של מלחמת רוסיה-אוקראינה ולא כסוגייה מרכזית. כשלעצמה, ישראל נחשבת לסיפור עיתונאי טחון, לעוס ומשעמם שאפשר לסכמו כך, שנו רק את התאריך: "ישראלים הרגו פלסטינים, פלסטינים הרגו ישראלים, הבית הלבן מגנה את האלימות, הישראלים שוב בחרו בביבי".
הסיבה השנייה שארה"ב השמאלית או הימנית לא תבזבז אשראי פוליטי עלינו היא שאכן, אוקראינה תפסה את מקומה של ישראל בתור מדינת האחות הקטנה יותר שנלחמת את מלחמתה של אמריקה. היו ימים - ביידן וברני סנדרס הם כנראה היחידים שזוכרים אותם בגלל גילם - שבהם דגל ישראל התנופף בוושינגטון כסמל להתנגדות מרגשת ודמוקרטית לכוחות דיקטטורים כבירים. ישראל הייתה ארה"ב בתחילת ימיה, או לפחות תירוץ לספר שוב שאמריקה הייתה פעם מקבץ מהגרים מלאי אידיאלים ונחותים מספרית. הדגל הכחול-לבן הוחלף בימים אלה בדגל צהוב-כחול.
צדק ברט סטיבנס לאחרונה בניו יורק טיימס: וולדימיר זלנסקי תפס את מקומו של נתניהו במשבצת המנהיג היהודי של האומה הקטנה שנלחמת על זכותה להיות דמוקרטית, חופשית, כמו-אמריקנית. אם ממשלת ישראל תתנה באישור תוכנית לוין-רוטמן את תמיכתה הצבאית, הטכנולוגית והאחרת באוקראינה, או את קירור יחסיה עם רוסיה, יגיד הממשל האמריקני, בסבירות גבוהה: whatever. הישרדותו של זלנסקי חשובה לה מהדחתו של נתניהו.
הסיבה השלישית היא הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. שלושת המועמדים המובילים מימין – דונלד טראמפ (עדיין), מושל פלורידה רון דסנטיס והשגרירה באו"ם לשעבר ניקי היילי חולקים את סלידתם של לוין ורוטמן ליוזמות שיפוטיות אקטיביסטיות בבית המשפט העליון. המינויים האובר-שמרניים של טראמפ לבית המשפט העליון, בהיותו נשיא, הובילו לביטול הלכת "רו נגד ווייד" שאפשרה למדינות השונות בארה"ב להחליט על דעת עצמן אם חוקי או לא חוקי להפיל. ברוטמנית – בית המשפט העליון קבע שהעם, כלומר המדינות, ולא הממשל הפדראלי או בית המשפט, הוא הריבון, לצהלות מצביעי הימין שבוררים עכשיו מועמדים כמו גרגירי אורז. שום מועמד חפץ חיים מימין לא יתייצב בעד אקטיביזם שיפוטי למעט בני-מינן פוליטיים דוגמת מייקל בלומברג.
באשר להיילי, נציגת הדור הרפובליקני החדש והיחידה בינתיים שהחליטה לצאת בגלוי נגד טראמפ – היא הגיעה לארץ לאחרונה יחד עם האוונגליסט ג'ון הייגי. בעבר יצאתי מיוזע וברגליים כושלות מפגישה ממושכת בלשכתו בטקסס אחרי שסיים לנבא שישו עוד שנייה מגיע, אחרי שהארמגדון יתחולל במזרח התיכון (כל היהודים ימותו, אבל זה עניין למאמר אחר). הייגי שייך לחבורת הדי-9 של הימין האמריקני בכל הקשור לעמדות שיפוטיות ליברליות. אם הכנסייה של הייגי מממנת את היילי, ואפשר להניח שכן – היא לא תמתח ביקורת על לוין ורוטמן. סביר יותר שהיא תבקש מהם טיפים.
בעז גאוןאסנת בן דבמה שמותיר את המועמדים הדמוקרטים לנשיאות - הנשיא ביידן ושר התחבורה פיט בוטיג'ג', שלפי הערכות יהיה סגנו של ביידן או ירוץ בעצמו במידה שהאחרון יפרוש. ביידן לא יעשה דבר, כי כל ההון הפוליטי שלו מושקע באוקראינה והפופולאריות הפנים-אמריקנית שלו פריכה. בוטיג'ג' לא יעשה דבר כי מועמדים דמוקרטים לנשיאות חותמים על כל מה שהלובי הישראלי מניח בפניהם. בלי תמיכת איפא"ק הם טרף קל למועמדים מימין. אחרי שהם נבחרים (כלומר, לא לפני נובמבר 2024), חלק מהם מרשים לעצמם להיות ביקורתיים יותר ביחס לישראל. זה ייקח זמן. כמה זמן? יותר משמונה שבועות, תאריך היעד של השלמת החקיקה והשקת קרב היאבקות הבוץ בין ממשלת ישראל לבין בג"ץ. עד אז ארה"ב לא תעשה דבר, ואחרי זה היא תעשה אך ורק את מה שהיא עושה תמיד: את מה שטוב לה.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
