חוף זיקים, הסמוך לקיבוץ באותו שם שבעוטף עזה, הפך בשבת 7 באוקטובר לזירה של טבח והרס לאחר שמחבלי החמאס פשטו עליו והחלו לירות לכל עבר. קבוצת צעירים שבילו בחוף ניצלו לאחר שמצאו מחסה מפני המחבלים בבסיס צבאי, אך בחוף נרצחו כ-10 אזרחים, ומאוחר יותר אותרו גופותיהם של 9 נוספים במיגונית סמוכה.
המחבלים שפשטו על חוף זיקים החלו לירות בכל מי שנתקלו בו. אזרחים שתפסו מחסה במיגונית נקלעו למלכודת מוות לאחר שהמחבלים זרקו לתוכה רימונים וירו בהם. בין הנרצחים במיגונית היו אריה אוזן, תושב מושב גילת, שהגיע לחוף יחד עם בנו אלי מאשדוד כדי לדוג. משפחתם של אריה ואלי נאלצה לחפש מידע לבדה משך ימים, לאחר שכמו משפחות של קורבנות ונעדרים רבים, גילתה שהמדינה לא ממהרת לעזור.
במשטרה ובמד"א היו עמוסים באותה שבת, ובני המשפחה תפקדו בעיקר בשטח. "יצאנו למסע הזוי ובלתי נתפס לחפש את אבא שלי ואחי כי אף רשות לא ידעה לתת לנו מידע ולא יודעת מה קורה שם", סיפרה אחותו של אריה. "המשטרה ומד"א לא היו יכולים להגיע למקום. המשטרה בהתחלה ענתה לנו שזה בטיפול, אבל אחרי זה כלום. בהתחלה הייתי מאוד אופטימית, אך בשבת בצהריים הבנו שהמצב לא טוב ולא הגיוני. פתחנו חמ"ל משלנו והתחלנו להפעיל קשרים".
בין הנרצחים הייתה גם חבורת צעירים מבאר שבע שיצאו לעשות קמפינג בים, בהם שחף קריאף, תלמיד כיתה י"ב מבאר שבע. קריאף צילם בטלפון הנייד שלו חלק מהתקרית, בעת שהוא וחבריו התחבאו בשירותים בחוף. בסרטון הם נראים תופסים מחסה יחד עם חייל.
במשך יותר משבוע קרובי משפחתם של הנרצחים בחוף לא ידעו דבר על גורל יקיריהם, שהוגדרו נעדרים. יסמין וייסברג, אחותה של אלינה בת ה-17, סיפרה כי היא הגיעה לזיקים יחד עם החבר שלה ושלושה חברים נוספים. "הם סתם יצאו לבלות", אמרה. "בשעה 06:30 אבא שלי שלח לה הודעה כדי לראות אם היא, בסדר. היא ענתה שכן, אבל אחרי כמה שעות שלחו לו סרטון שבו ראו את אלינה וחבריה מתחבאים בשירותים, וחייל מתחיל לירות על מחבלים מבחוץ. אחר כך היה סרטון שהחמאס העלו, עם הגופות של כל החברים שלה".
יסמין אמרה כי המשפחה חשבה שאלינה נחטפה, לאחר שלא ראו אותה בסרטון שפרסם ארגון הטרור. "במשך 8 ימים היא נחשבה לנעדרת, עד שבשבת הגיעו קצינים והודיעו שהגופה שלה נמצאה. החברים שלה לא שרדו. בתמונה האחרונה שלהם ראינו שהם עשו פיקניק באוהלים". אלכסנדר, אביה של אלינה, סיפר כי "נתתי לה הכל. באותו יום היא נסעה לחוף זיקים עם החברים מהכיתה, חלק חזרו שעה לפני הבלגן והיא נותרה שם עם החבר שלה. כאשר החלו האזעקות התקשרתי, אבל היא שלחה הודעה שהיא אצל חברה.
"כאשר הדלקתי טלוויזיה הבנתי מה קורה ושלחתי לה הודעות, אבל היא לא ענתה. בשעה 9:54 קיבלתי סרטון שהם נמצאים בחוף זיקים בשירותים, מאח של חבר שלה. לא ידענו כלום, הזמן עבר והלחץ עלה. התקשרתי לבתי החולים סורוקה וברזילי, ובערב החבר של אלינה התקשר אליי. הוא שלח לי תמונה עם הנעל שלה ודם. היו סימנים כאילו מישהו משך אותה בכוח. הבנתי שקרה משהו רציני. במשך ימים אף אחד לא ידע מה היה שם, לא דיברו על מה שקרה בחוף".
מי ששרדו את הטבח היו עובדי בר ה"מילבה" בבאר שבע, שערכו ערב גיבוש על החוף. העובדים הבחינו בבוקר בסירות שמגיעות לחוף, כאשר המחבלים פתחו עליהם באש. הצעירים רצו לכיוון בסיס זיקים הסמוך וביקשו מהש"ג שתכניס אותם. רק כעבור כמה דקות שבהן התחננו על חייהם, החיילת נענתה לבקשתם. אחד הצעירים, לוחם במילואים, לקח את הנשק מהחיילת ונלחם יחד עם לוחמים מהבסיס שהגיעו לכניסה: "היו 14 אנשי סגל שנלחמו בעשרות אם לא מאות מחבלים".
במהלך חילופי האש הצעירים החליטו להימלט מהבסיס ברכבים שלהם, שחנו מול הש"ג. הצעירים הצליחו להימלט והחלו לברוח לכיוון צפון, כאשר אחד הרכבים שלהם ספג ירי ממחבלים שהיו במקום וכמה מהם נפצעו. קבוצה שנייה החליטה לחזור בחזרה לבסיס והסתתרה במיגונית שבה הסתתרו קודם לכן, שם שהו עד שחולצו על ידי צה"ל. בדיעבד הצעירים הבינו שהמחבלים נכנסו גם לתוך הבסיס וניהלו קרבות בתוך המגורים.
מור גבאי, שבילתה גם היא על החוף בזיקים יחד עם חבריה מהבר, החליטה לצאת כחצי שעה לפני המתקפה לבית הוריה בנתיבות. הדרך הייתה מלאה במחבלים, ומור נרצחה בדרכה אל הוריה כשנכנסה למיגונית בעקבות האזעקות.
