"שְׁנֵה!" מילה אחת קצרה במבט קר ונוקשה, שנהג לומר לנו סמל המחלקה במהלך הטרטורים בטירונות. יסלחו לי חבריי בוגרי גולני, אך סוד גלוי הוא ששימוש בעברית צחה אינו מהמאפיינים הבולטים בחטיבה. ובכל זאת, דווקא למילה זו, "שְׁנֵה", הייתה שם עדנה, כשמשמעותה היא לִשְׁנוֹת, לחזור שנית, על אותה פעולה שעשינו קודם לכן - ריצה לעץ או מבנה כלשהו בסד זמנים בלתי אפשרי.
נזכרתי בכך לאחרונה, כשצמד מראיינים נכבדים ונחושים ניסו בכל דרך לחלץ ממני כותרת חדה של משפט אחד על אודות השינויים הצפויים במערכת המשפטית; זאת, בעוד אני מתעקש להציג עמדה מורכבת יותר, אף אם היא תקשה על מנסחי "פושים" להוציא ציטוט נוקב על "סוף הדמוקרטיה הממשמש ובא", או על "מערכת משפטית מושחתת שיש לפרק מהיסוד".
רז נזריצילום: יואב דודקביץאסביר להלן את עמדתי המורכבת בעניין, בקצת יותר ממשפט, אך אקדים לכך שיוט קצרצר במשמעות השורש ש.נ.ה, והשניות – הדואליות – שקיימת בו. מחד, זהו השורש של הפועל "שנה", שאליו כיוון הסמל בגולני, שמשמעותו היא לחזור שנית על אותה פעולה באופן זהה. מאידך, זהו גם השורש של המילה "שינוי", שמשמעותה הפוכה – לשנות את המצב הקיים.
אז האם צריך לִשְׁנוֹת או דווקא לְשַׁנּוֹת? לטעמי, לפחות בכל הנוגע למערכת המשפטית, הדרך הנכונה היא גם לִשְׁנוֹת, וגם לְשַׁנּוֹת.
אבולוציה ולא רבולוציה
נקודת המוצא בעיניי זה שנים היא שהמערכת המשפטית זקוקה לשינוי ולתיקון. איני מקבל את גישתם של בכירים לשעבר במערכת המשפטית ושל חלקים נכבדים באקדמיה המדברים דווקא על "הצורך בחיזוק האתוס המשפטי מול המתקפות", או על כך ש"לא כל ירידה באמון הציבור צריכה להדאיג", ואף על כך ש"חלק גדול מהביקורת זה ספין שמוכרים לציבור שלא מכיר את המערכת".
ובכן, אני מכיר את המערכת לפניי ולפנים. הייתי חלק ממנה בתפקידים בכירים שונים, וראיתיה מקרוב על מעלותיה ועל מגרעותיה. אני נענה מעת לעת לפניות להתבטא בנושא, מאחר שהמערכת ושלטון החוק יקרים וחשובים לי, וכך גם מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יש במערכת אלפי שופטים, פרקליטים ומשפטנים מצוינים, העושים לילות כימים במקצועיות ובמסירות בשירות המדינה. חלק לא מבוטל מהטענות המוטחות בהם הוא שקרי ומוטעה ונובע מחוסר ידיעה במקרה הטוב, או מאינטרסים כאלה ואחרים במקרה הפחות טוב. עם זאת, מי שמתבצר בתחושת הצדק שלו מול "הרעים" שבחוץ ופוטר את הביקורות בכך שזה "ספין" – טומן ראשו בחול ומתעלם מהמציאות; יתרה מכך, גישה כזו מעצימה ומחריפה את בעיית ירידת האמון.
לטעמי, המערכת המשפטית הרוויחה ביושר חלקים לא מבוטלים מהביקורת עליה. בזמן שרבים ובכירים התנגדו לאורך שנים לכל אפשרות של פסקת התגברות בכל רוב שהוא, או הסכימו רק למספרים לא ריאליים וחסרי היתכנות, ירדו הן המספרים במדדי אמון הציבור והן המספרים להתגברות בהצעות החוק. כאשר רבים ובכירים התנגדו לאורך שנים למנגנון ביקורת אפקטיבי ועצמאי על התביעה, שוב הייתה ירידה במדדי אמון הציבור ומנגד עלייה בהצעות שעלולות להחליש את התביעה ולפגוע בעצמאותה. אלה רק שתי דוגמאות, ויש נוספות, המביאות לכך שהמערכת המשפטית נתפסת בציבור כמקובעת וככזו המתנגדת לכל שינוי מוצע לשיפור.
5 צפייה בגלריה
המערכת המשפטית הרוויחה ביושר חלקים לא מבוטלים מהביקורת עליה. דיון בבית המשפט העליון, 2014
(צילום: יואב דודקביץ)
במצב דברים זה, במקום אבולוציה מבורכת אנו עלולים להגיע לרבולוציה מסוכנת. במקום תהליך של התפתחות טבעית והדרגתית, שתיצור תיקונים ושינויים נדרשים, עלולה להגיע מהפכה חדה כאן ועכשיו, לכל רוחב החזית, מבלי לבחון באופן מעמיק מה נכון ויועיל, ומה בעייתי ויזיק.
חשוב להדגיש: העובדה שהמערכת המשפטית התנגדה ככלל לתהליך אבולוציוני, לא יכולה להוות הצדקה לכך שכעת המערכת הפוליטית תעניש אותה בתהליך רבולוציוני. עונש מעין זה לא יהיה רק ל"משפטנים הרעים", אלא לחברה ולמדינה בכללותה.
האחריות ליצירת תהליך הידברות פתוח ואמיתי, מצויה בידיהן של הממשלה הנבחרת ושל המערכת המשפטית גם יחד. אין זה אומר שיש למרוח את התהליך ובסוף לא לעשות דבר או שיש למשפטנים זכות וטו מוקנית. זה כן אומר שיש לעשות זאת תוך שיח מכבד עם המערכת המשפטית במטרה לבור את המוץ מן הבר ולמצוא את ההסדרים האופטימליים בסוגיות השונות. בהשאלה מעולם הכדורגל ברוח ימי המונדיאל נאמר כי המשפטנים צריכים להפסיק לשחק "בונקר", והפוליטיקאים צריכים להפסיק להסתער במטרה לכבוש הכל כאן ועכשיו.
קצרה היריעה מלהידרש במסגרת זו לכלל ההצעות שעל הפרק. אנסה להציג את עמדתי ביחס לפולמוס "פסקת ההתגברות", התופס נפח מרכזי בשיח הקצוות בעניין הרפורמות המוצעות.
5 צפייה בגלריה
מערכת היחסים בין הרשות השופטת למחוקקת בישראל זקוקה להסדרה. מליאת הכנסת
(צילום: יואב דודקביץ')
קטיף הדובדבנים
עודנו רחוקים מפריחת הדובדבנים, המתרחשת ככלל באביב, אך במציאות הישראלית המתעתעת, נדמה שהגענו כבר בעיצומו של החורף ל"קטיף הדובדבנים" שאמור להיות בקיץ.
Cherry Picking – "קטיף דובדבנים" הוא דימוי המתאר הצגה סלקטיבית של נתונים במטרה לתמוך בעמדה מסוימת. המינוח הזה שואב השראה מתהליך הקטיף בטבע שבו קוטפים רק את פירות הדובדבנים הטובים, ובכך יוצרים דימוי מטעה על איכות תנובת העץ כולו. מה שאולי טוב בשדה הדובדבנים, מזיק בשדה המשפט הציבורי בישראל, כאשר מכאן ומכאן מוצגות במסגרת השיח על פסקת ההתגברות עובדות, נכונות כשלעצמן, המאששות לכאורה את עמדת המציג, אך עלולות להטעות כשמסתכלים על התמונה בכללותה. המתריעים נגד פסקת התגברות בכל צורה שהיא מדגישים כי בישראל אין תהליך חקיקתי המורכב משני בתים; אין מבנה מאזן פדרלי; וכל קואליציה יכולה לפגוע בזכויות המנויות בחוקי היסוד. המצדדים בפסקת התגברות גורפת ברוב של 61 מדגישים כי בישראל לא התקבלה חוקה מעולם; לשופטים יש זכות וטו בפועל על בחירת שופטים לעליון; וסמכות פסילת חוקים לא ניתנה במפורש לבית המשפט.
האמירות הללו נכונות כשלעצמן. הבעיה טמונה בכך שכל צד "קוטף דובדבנים" כשהוא מנופף בעובדות המשרתות את תפיסתו, ומתעלם או דוחה בקש את העובדות האחרות. בין שני שבילי קצה אלו, קיים לטעמי שביל זהב מרכזי ומתבקש למציאות הישראלית הייחודית.
מקל הליכה שבור
כשהועלתה בוועדת השרים לענייני חקיקה לפני מספר שנים הצעה לפסקת התגברות גורפת במנותק משאר ההסדרים של ביקורת שיפוטית – אמרתי לשרים שבעיניי פסקת התגברות היא לא מילה גסה, אך ההצעה שהוגשה היא מעין מקל הליכה שבור לאדם צולע הזקוק לניתוח כולל בשתי רגליו. מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת בישראל צולעת וזקוקה בדחיפות להסדרה חקיקתית כוללת. חיוני שזה ייעשה באמצעות חוק יסוד: חקיקה כולל שבצד קביעת המדרג החקיקתי של חוקי יסוד, חוקים רגילים, תקנות וכו', יסדיר הן את סמכות בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים והן את סמכות הכנסת להתגבר על כך במקרים מתאימים. אין להקל ראש בחשיבות קביעה של הכנסת כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים. זה אמנם המצב הנוהג, אך קביעה עדכנית מפורשת כעת, תסיים באחת את הפולמוס ארוך השנים האם לכך כיוונה הכנסת בחקיקת חוקי היסוד במארס 92'. עצומות אנשי אקדמיה וטיעוני שופטים או פרקליטים בדימוס, ולפיהם מובן שהוענקה לבית המשפט סמכות כזו – אף אם יש בהם מן האמת – אולי משכנעות את המשוכנעים, אך ערכם הציבורי נמוך משמעותית מהכרה עדכנית מפורשת של המחוקק בכך.
כמו כן, ראוי שייקבע רוב מיוחד של שופטים כדי לפסול חוקים. במערכת יחסים ראויה בין רשויות לא נכון לפסול חוק שנחקק על ידי נציגי הריבון על חודו של קול. בהצעת חוק שהכנו בשעתו דובר על תשעה שופטים לפחות עם רוב של שני שלישים; באותה מידה, ראוי שיהיה גם רוב מיוחד של ח"כים ככל שמבקשים להתגבר על פסיקה כזו, ורוב מינימלי של 61 שיש בהגדרה לכל קואליציה, לא מספיק לכך. עמדתי בהקשר זה הייתה ועודנה כי רוב של 65 לפחות מתאים וריאלי כמשקף הסכמה רחבה יחסית.
5 צפייה בגלריה
שופט העליון שפסק בדעת מיעוט כי יש לבטל את תוכנית ההתנתקות. נתניהו ואדמונד לוי ז"ל ב-2012
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
לדעתי זהו המהלך החשוב ביותר שיש לעשותו בהקדם תוך שיח מכבד בין הרשויות. מדברים עליו שנים רבות והכנו טיוטות מתקדמות של הצעת חוק בעניין, אך המהלך לא הושלם, שכן חלקים מהמערכת המשפטית וחלקים מהמערכת הפוליטית התנגדו כי כל צד רצה רק את ההסדר האופטימלי מבחינתו. ההתעקשות ההדדית הזאת בינתיים מקפיאה את המצב הקיים ומחריפה את הקרע בין הרשויות.
אינני נאיבי, וברור לי שגם אחרי חקיקת הסדר כולל כזה, עדיין יהיו התנצחויות הדדיות וביקורות נגד החלטות משפטיות. ואולם, אם נידרש שוב לעולם הכדורגל, ניתן לדמות את הרשות המחוקקת ואת הרשות השופטת כיום לשתי קבוצות שמשחקות כאשר אין כללי משחק מוסכמים אפילו בשאלה מי אמור להכריע ובאילו מקרים. אחרי חוק יסוד חקיקה, יימשכו אמנם הוויכוחים, יהיו עדיין פאולים וטענות נגד השופט, אך לפחות יהיו כללי משחק ברורים, גם אם לא ניתן יהיה להיעזר ב-VAR.
שתי טענות מרכזיות עולות מקרב מתנגדי ההתגברות בכל מחיר ובכל מספר. ראשית, "טיעון הג'ינג'ים" – מה יקרה אם מחר יחליטו רוב חברי הכנסת כי לג'ינג'ים, או שמאלנים או חרדים או ערבים, אין זכות הצבעה? מעבר לכך שלא ניתן לבנות הסדרים חוקתיים קבועים על סמך תרחישי קיצון נעדרי בסיס, הרי אם נגיע חלילה ליום מר ונמהר שבו רוב חברי הכנסת יבקשו לשלול זכות בחירה מאזרחים בשל דתם, גזעם או מינם, ממילא לא באמת יהיה בכוחו של בית משפט כלשהו למנוע זאת, ואז אכן יהיה מוצדק לדבר על "סוף הדמוקרטיה".
טענה שנייה היא כיצד כלל ניתן לקבל מצב שבו רוב בכנסת, גדול ככל שיהיה, יכול להפוך החלטה שיפוטית שלפיה חוק מסוים פוגע בזכויות ואינו חוקתי? לכך אשיב, כי הכרח להכיר בכך שישנן סוגיות שליבת ההכרעה בהן נטועה בשדה הערכי/ציבורי/מדיני.
חוק הגיוס, למשל, נפסל על ידי בית המשפט, בדעת רוב, וזאת בשל פגיעה בשוויון דווקא של קבוצת הרוב, אשר בניה מחויבים בגיוס בשונה מקבוצת המיעוט. האם זו לא דוגמה למקרה, שבו ראוי לאפשר לרוב מיוחד בכנסת לקבוע שמשיקולים ציבוריים אחרים הוא מכיל את הפגיעה בו ומאפשר את מתן זכות היתר למיעוט? האם ניתן לטעון שבסוגיה מעין זו לא יכולה המילה האחרונה להיות של נציגי הציבור בכנסת?
דוגמה נוספת: פסק דינו של השופט אדמונד לוי ז"ל שפסק בדעת מיעוט כי יש לבטל את תוכנית ההתנתקות. עמדתו התבססה על בחינה חוקתית, לשיטתו, של פגיעה בזכויות של האזרחים תושבי האזורים המפונים. בעיניי, זהו פסק הדין האקטיביסטי ביותר שניתן בבג"ץ אי פעם, שבו במעטפת משפטית נטען כי יש לבטל החלטה שאין ספק שליבתה בשדה המדיני-ביטחוני הנתונה לדרג המדיני. אילו היו שופטים נוספים באותו הרכב שהיו חושבים כמו השופט לוי, ומבטלים למעשה החלטת מדיניות מובהקת של הממשלה ושל הכנסת, האם ניתן לומר כי זה לא מקרה שבו ראוי לאפשר לדרג הנבחר "להתגבר" על פסק דין זה ולממש את אחריותו?
לאן באמת נעלם הבן של ליאת
עם או בלי קשר לשיח המוקצן על אודות מערכת המשפט, עלתה לאחרונה לכותרות תופעה בזויה של התקפות אישיות על בני משפחה של פרקליטים, שאני מרגיש חובה להתייחס אליה. "כוכבי רשת" למיניהם רודפים זה זמן את המשנה לפרקליט המדינה, ליאת בן ארי, וביתר שאת את בנה בטענות שונות ומשונות. אינני חבר קרוב של ליאת, ובלא מעט מממשקי העבודה שהיו בינינו היינו דווקא חלוקים, אך מדובר בפרקליטה ותיקה ומנוסה שתרמה את מיטב שנותיה בשירות המדינה; תופעה כזו של רדיפה אישית אחר בני משפחה של פרקליטה בכירה, היא מסוכנת ביותר, וחבל שאינה זוכה לגינוי נחרץ מכל צידי המתרס הפוליטי.
ואגב, יש לי גם תשובה לאותו פעיל פוליטי שזעק בסרטון "לאן נעלם הבן של ליאת?" לפני כחודש ליאת בן ארי ואני ישבנו במקרה בסמיכות ביציע ההורים בטקס סיום מסלול מפרך של שנה ורבע ביחידה מובחרת, שבה, מתברר, שני בנינו משרתים באותו מחזור. אז לשם כנראה "נעלם" הבן של ליאת, לתרומה ולהקרבה משמעותית למען המדינה, בזמן שהמשמיצים בחוץ מוציאים דיבתו לשווא.
להיפרד ממונולוגים דורסניים
בשעה שבשיח הציבורי נשמע למרחוק קול צחצוח חרבות המלחמה בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית, לא נותר אלא לייחל לכך שחרבות אלו יוחזרו לנדניהן, וששתי המערכות ישכילו להבין כי השינוי נדרש בתהליך נכון ואמיץ. תהליך שבמסגרתו גם שומרים על הטוב הקיים, על עצמאותה ועל חוסנה של המערכת המשפטית, אך גם מתקנים באומץ את הפגמים הלא-מעטים שקיימים בה. שינוי כזה לא יושג במלחמה ובמונולוגים דורסניים שבהם כל צד מדבר לבייס שלו – הפוליטי או המשפטי – אלא רק באמצעות דיאלוג והפנמה כי הטענות על הפיכה שיפוטית חד-צדדית לא יכולות להצדיק הפיכת-נגד פוליטית חד-צדדית.
הפיכות והפיכות-נגד נראות אולי כנושאות הישגים למצדדיהן בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הן מזיקות ומסכנות את המרקם העדין של החברה הישראלית השסועה ממילא. נדרשת אפוא הבנה הדדית כי השינוי צריך להיעשות בהקדם לשם הסדרת היחסים בין הרשויות והגברת אמון הציבור, הנדרש כסם חיים ממש למערכת המשפט. לשם השגת יעדים אלה, רפורמה – חיונית, מהפכה – הרסנית.
