כ-120 אלף תושבי דרום הארץ וצפונה שוהים כיום בבתי מלון. מה שהחל ב"התרעננות" אחרי הטבח בעוטף הופך למציאות יומיומית – ללא תאריך סיום. ממדי הטבח שהתבררו בעוטף עזה מצריכים שיקום ארוך, של התושבים ושל האזור, ומשפיעים גם על הביטחון האישי של תושבי גבול לבנון.
דורין ראי, בת 42, ובעלה ביגיי (44), פונו מניר עוז שבעוטף עזה. הם הורים לשלושה: מאיה (11), נאה (9) שנולדה בצוק איתן ורם (7). היום הם נמצאים במלון ים סוף באילת, יחד עם מפוני ניר עוז.
"קשה לנו להיות פה", סיפרה דורין, "אבל אנחנו אומרים תודה. קיבלנו שני חדרים, ובמלון הסכימו ישר לקבל גם את הכלבים שלנו. אנשי המלון מדהימים איתנו, אבל זה עדיין מלון ולא בית. לפחות הקהילה נותרה יחד. אנחנו רוצים להמשיך להיות יחד עד שנחזור לקיבוץ, אם נחזור. אני לא יודעת לומר כרגע לגבי העתיד. אם הילדים שלנו יאמרו שהם לא רוצים לחזור – אז לא. כרגע הם מפחדים".
דורין ציינה: "אנחנו מנסים להיתמך בעזרה מקצועית שיש כאן. יש המון יועצים ומטפלים. אני מאמינה שישקמו את הקיבוץ, הוא יעמוד חזרה על הרגליים, אבל לא יודעת מי יחזור אליו. הלוואי שכולם יחזרו".
במהלך השהות בעיר הדרומית מתמודדים המפונים עם אובדן גדול, של בני משפחה וחברים ושל מי שנחטפו לעזה. "הם חסרים לנו מאוד", דורין אומרת, "זה לא ייאמן – משפחות שלמות נחטפו. אנחנו מכירים כל כך הרבה".
על הדרמה המשפחתית, סיפרה דורון: "התעוררנו משמיעת צבע אדום וקפצנו לממ"ד שקרוב לחדר הילדים. היו מלא בומים, זה הרגיש כמו מלחמה. ככה זה התחיל. הבת שלי צעקה ובכתה בהיסטריה. הילדים היו מבוהלים. הסברתי להם שכאשר זה יירגע, נצא. אמרתי שאביא אוכל ומים, ואז אני קולטת שיש רעש שנשמע כמו יריות".
לדבריה, "כתבו בקבוצת ווטסאפ של הקיבוץ שיש מחבלים. פתאום הם נכנסו אלינו. ירו בדלת הכניסה ובוויטרינה של הסלון. ירו צרורות אצלי בבית. צעקו אללה הוא אכבר. ניסו לפתוח את הממ"ד ולא הצליחו. בעלי החזיק בידית ולא עזב אותה. הם נכנסו ויצאו כל הזמן ודיברו ביניהם. תהיתי מה עוד נשאר להם לשבור. ואף אחד לא בא. ידעתי שכיתת הכוננות והרבש"ץ עבדו קשה והם לבד. כולם כתבו בקשות לעזרה. התראיינתי לתקשורת וביקשתי סיוע".
דורין הוסיפה: "מתישהו הייתה הודעה שהגיעו חיילים. לקראת שש בערב הוציאו אותנו. העניין הוא שכל היום אמרו לנו לא לצאת, לא להאמין לאף אחד. הגיעו אלינו שייטת 13 והתווכחנו איתם. פחדנו שאלה מחבלים. בעלי ואני הבטנו זה לזו בעיניים, אמרנו על החיים ועל המוות – ופתחנו את הדלת. ראינו חייל. הוא בא לבת שלי שפחדה והסביר שהגיע לעזור".
נדמה כי גם אף אחד מקרב תושבי הגליל לא ציפה שכך תיראה המציאות, חודש אחרי פרוץ המלחמה בדרום ומתקפת חיזבאללה מצפון. בצה"ל משמרים את אסטרטגיית "ההגנה הקטלנית" שלפיה כל מי שמתקרב לגדר – מחוסל. גם בצפון ההכרעה ושינוי המציאות עדיין רחוקים. כרגע עשרות אלפי תושבים בקיבוצים, במושבים ובערים הקטנות הסמוכים לגבול לא פונו מבתיהם. לרבים מהם אין פתרונות מיגון, או שהשהייה בבתיהם לא אפשרית.
ביום השלישי לפרוץ המלחמה עזבה רעות נון את ביתה שבקיבוץ כפר בלום בגליל העליון. מאז היא וארבעת ילדיה נודדים מעיר לעיר. בתחילת השבוע מצאה בית קבע לה ולילדיה, דירת Airbnb ששכרה לחודש הקרוב ועד בכלל. "בעלי גויס בצו שמונה מיד עם פתיחת המלחמה והוא בכיתת הכוננות של הקיבוץ", סיפרה, "לא יכולתי להישאר לבד עם הילדים תחת הפגזות בלתי פוסקות של צה"ל, בזמן שמערכות החינוך, המסחר והרווחה פשוט נסגרו".
שעות ספורות לאחר שהתבררה עוצמת מתקפת חמאס בגבול עזה, הפציר ראש המועצה האזורית גליל עליון, גיורא זלץ, בתושביו לצאת מבתיהם ולהשאיר את השטח לצה"ל. "גיורא הזהיר שייתכן שברגע האמת, כאשר המלחמה תתחיל, לא נוכל כבר לעזוב, אז עשינו כפי שהמליצו לנו", הסבירה רעות.
בשלושת השבועות הראשונים האם וילדיה התארחו במלונות. עלות השהייה מחוץ לבית הייתה יותר מ-25 אלף שקלים. רעות חשבה שכמו שכניה לקיבוצים הצמודים שפונו בהוראת הצבא, גם היא ומשפחתה יזכו מהמדינה לשיפוי, אבל התאכזבה לגלות כי לא תפוצה כלל. רבים מבני הקיבוץ שהוציאו אף הם עשרות אלפי שקלים והפסידו ימי עבודה והכנסות, חזרו בשבוע האחרון אל רעשי התופת.
"אני והילדים שלי, כמו חברותיי לקיבוץ שנותרו מאחור ללא הבעלים שגויסו למלחמה, זקוקים ליציבות", אמרה רעות, "הממשלה צריכה להבין שאנחנו לא יכולים להישאר עם ילדים קטנים איפה שאנחנו גרים. יש חרדות וברור לכולם שזה מסוכן. אף אחד מאיתנו לא רוצה לעזוב את הבית. המדינה צריכה לקבל אחריות".
ילדי היישובים המפונים זוכים למענה רגשי וחינוכי במלונות שבהם הם מתארחים על חשבון המדינה, אך חבריהם שנותרו מאחור, בקיבוצים שלא פונו, נותרו ללא מסגרות. גיורא זלץ, ראש המועצה, לא חוזר בו מההחלטה שקיבל. "אני עדיין מאמין שמי שלא צריך להיות פה, שלא יהיה. אנחנו במועצה מנסים לסייע ולמצוא פתרונות לאלה שעזבו, ומצפים שהמדינה תצטרף אלינו", אמר.
בסלון דירת הנופש הקטנה ששכרה בטבריה, חתמה נון את דבריה. "אני רוצה לחזור לצפון אחרי המלחמה, למקום שבו נולדתי וגדלתי רוב חיי, ולדעת שילדיי לעולם לא יתעוררו לבוקר של 7 באוקטובר ואצטרך להתחבא בממ"ד מפני מחבלי חיזבאללה. שייקח גם חצי שנה אם צריך, אני נותנת גב מלא לצה"ל ולממשלה שיחזירו לנו את הביטחון. אבל בזמן הזה שיקבלו אחריות עלינו ויעזרו לנו כפי שעזרו ליישובים הצמודים אלינו, שכן פונו".
