זוהי שעת צהריים, והלובי של אחד מהמלונות הפופולריים במרכז מרקש, עם ריצוף השיש השחור־לבן שלו, כמעט ריק מאנשים. שני צעירים ישראלים בשנות ה־20 לחייהם, מנסים שוב ושוב להסביר לפקיד הקבלה האומלל שהם רוצים עוד מגבות, אבל לא ממש בהצלחה. "אחי, עזוב, הוא לא מבין", נואש אחד מהם. "תכתוב לו בגוגל טרנסלייט". "אבל הטלפון בחדר", עונה חברו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ניגשתי אליהם. "אני אדאג לכם למגבות, אחי", אמרתי. "איזה מלך, מה, אתה ישראלי?" חייך אחד מהם בהקלה. "בהחלט", עניתי. כמה מילים בערבית עם הפקיד, ועיניו נאורו. הוא הבין, והבטיח שיקבלו מגבות נוספות לערב. רק לא בטוח שהוא ידע לְמה הם צריכים אותן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השניים מציגים את עצמם בפני כ"יאיר" ו"שגיא" (השמות בדויים), תושבי עיר במרכז הארץ, ולאות תודה מזמינים אותי לבילוי משותף. "אתה פעם ראשונה במרקש?" שאל אותי שגיא, והוסיף בחיוך ממתיק סוד: "אני ויאיר פעם שלישית". יאללה, סגרנו על הערב.
בשעה 21:00 בדיוק, הקשתי על דלת של הסוויטה של חבריי החדשים, יאיר ושגיא. הצגתי את עצמי כסטודנט מגבעתיים, שזהו יומו הראשון בעיר. "אחי, אתה לא מבין מה קורה כאן", התלהב יאיר. "לא סתם אני ושגיא פעם שלישית כאן. טיסה ישירה, אוכל טוב בזול, תראה את הסוויטה המטורפת שלנו, שעלתה גרושים. ותוסיף את הדבר החשוב ביותר – נשים. איזה נשים, אחי".
שני החברים הגיעו מאורגנים, עם מלאי בקבוקי וודקה בלוגה ועוד אלכוהול לצ'ייסרים שקנו בדיוטי פרי. "הגענו לחגוג, אחי", ממשיך שגיא. "תראה מה יגיע לכאן עוד מעט, ותבין על מה אני מדבר".
הם מרימים דרינקים, מקשקשים, רוקדים לצלילי המוזיקה מהבוקסה שהביאו. קצת לפני 23:00, מהבהב הסלולרי של יאיר. הוא ממהר לעצור את המוזיקה, ומסמן בידו שנהיה בשקט. "מה קורה, נשמה?" נשמע הקול מהצד השני בעברית צחה, "אני עוד רבע שעה אצלכם עם הבנות". "יאללה, מחכים לכם, אחי", מחייך יאיר, סוגר את הסלולרי ומפעיל מחדש את הבוקסה. דרינק?
"מי זה?" אני תוהה. "זה ישראלי שגר כאן, והוא דואג לנו למה שצריכים", הוא מסביר לי. "אם אתה רוצה, אני מדבר איתו, והוא מביא עוד בחורה. 100 דולר, ואתה מקבל סחורה שלא ראית בחיים שלך". סירבתי בעדינות. "אני בעניין של להסתובב קצת בעיר הערב", אמרתי.
20 דקות וכמה שוטים של וודקה מאוחר יותר, נשמעים רחשים ליד הדלת. יאיר פותח, ולחדר נכנס איש הקשר הישראלי, שנראה בשנות ה־50 לחייו, ומשני צידיו מה שהשניים כינו "הסחורה": שתי נשים צעירות. האחת גבוהה, בהירת עור, בלונדינית ועוטה שמלת מיני אפורה, קצרצרה וצמודה. השנייה נמוכה מעט יותר, שחורת שיער, נטולת איפור שלובשת שמלה אדומה וחושפנית. שתיהן, כך יתברר, ילידות מרוקו. הן ממתינות בחוץ, בעוד איש הקשר הישראלי נכנס פנימה, ומציג אותן: הבלונדינית היא לדבריו "ויטה", השחרחורת היא "נורה". איש הקשר מסתודד עם יאיר ושגיא, מקבל מהם ארבעה שטרות מקופלים של 50 דולר, סופר בזריזות ותוחב אותם לכיס מכנסיו. אחר כך הוא מסמן בראשו לצעירות להיכנס. "עוד שעה וחצי אני אחזור. תיהנו נשמה", אמר והלך.
שני החברים, מתברר, כבר מכירים את הצעירות. "התגעגענו אליכן", אומר שגיא בעברית ומוסיף: "יאיר, תמזוג להן כוסות". ויטה ונורה אומרות במבטא כבד "תודה", ומתחילות לזרוק משפטים בשברי העברית שבפיהן. ניכר שיאיר ושגיא הם לא הישראלים הראשונים שהן פוגשות, אבל לכולם ברור שאף אחד פה לא בשביל השיחה. ויטה מתחילה לפשוט את בגדיה, ומיד לאחריה נורה. "טוב, אני נראה לי אזוז", אמרתי. "הוודקה לא עשתה לי טוב. תיהנו, חברים". "תרגיש טוב, דבר איתנו, אחי", ענו, ויצאתי מהחדר.
עוד לילה שגרתי במרוקו, עוד שתי צעירות במעגל הזנות, עוד שני ישראלים שהגיעו במטרה לסחוט מהתעשייה האכזרית הזו את המקסימום, אבל להשתמש במצפון במינימום. והם ממש לא לבד.
ברוכים הבאים למרקש, היעד החדש של תיירות המין הישראלית. רשמית, אין כאן דבר כזה: העיסוק בזנות נאסר במרוקו בחוק כבר בשנות ה-70 (שם הוא מוגדר כ"יחסי מין לא חוקיים", והעונש הוא כשנת מאסר), וב-2003 הממשלה המרוקאית אף הכניסה את תיירות המין כעבירה בחוק העונשין. זה לא ממש עוזר: השילוב של מדינה ערבית עם פתיחות מערבית יחסית, לצד מצב כלכלי רעוע, הציבו את מרוקו כאחד המוקדים העולמיים לתיירות מין ולסחר בבני אדם למטרות מיניות. ב־2015 העריך משרד הבריאות המרוקאי עצמו את מספר הנשים במעגל הזנות בכ־50 אלף, מרביתן באזור מרקש. לפי הערכת האו"ם מדובר במספר גבוה יותר, של כ־75 אלף. מחקר של השלטונות המקומיים מצא כי ברבים מהמקרים, ועל אף שמדובר בחברה איסלאמית מסורתית, הנשים נשלחות למעגל הזנות על ידי בני משפחותיהן, לעיתים בגילים צעירים מאוד. נשים מרוקאיות אחרות נמכרות כשפחות מין – אין ביטוי עדין יותר – לחיים עם גברים באזור הסהרה. רבות מהנשים במעגל הזנות במרוקו הן אמהות יחידניות – שמכונות כאן "אום אזבה" – שנכנסו להיריון מחוץ לנישואים או התגרשו, סולקו ממשפחותיהם, ותעשיית המין היא דרכן לפרנס את עצמן ואת ילדיהן. יש גם זנות גברים כאן, אבל היא נפוצה פחות, מכיוון שהומוסקסואליות היא מחוץ לחוק.
בשנה שעברה הגיעו למרוקו כ־11 מיליון תיירים, מתוכם כ־70 אלף ישראלים. ההערכות הן שהשנה, מספר הישראלים ישלש את עצמו. רובם המכריע מגיע כדי ליהנות מאתרי התיירות האקזוטיים, מהשווקים הצבעוניים ומהמורשת הססגונית של המדינה הצפון אפריקאית היפהפייה. חלקם יגיעו גם למסעות שורשים והתחקות אחרי החיים היהודיים שפרחו כאן. אבל תחקיר "7 ימים" מגלה שלצד כל אלו, ישראלים רבים גילו גם את תעשיית המין המקומית, ובמרקש, יש נשים בזנות – כמו "ויטה" ו"נורה" – שכבר למדו למלמל משפטים בעברית.
הזנות נמצאת כאן בכל מקום. זה מתחיל כבר בנחיתה בשדה התעופה המקומי והמאובק מרקש־מנארה. אחרי בקשיש סטנדרטי של 200 דירהם (קצת יותר מ־75 שקל) תמורת הזכות למצוא את המזוודה שלי, אני מופנה לנהג יוּסף ולמונית הצהובה, החבוטה ונטולת המזגן שלו. יוסף, כמובן, מבקש גם בקשיש, וכדי להצדיקו תוהה מה באתי לעשות בעיר, והאם אני נשוי. "מה לי ולכאב הראש הזה, אני פה ליהנות", עניתי. אחרי שהחלפנו עוד כמה מילים על חיי הלילה והאטרקציות התיירותיות של מרקש, יוסף הבין לאיפה אני חותר. בצומת הקרוב, כשהרמזור היה אדום, הוא הושיט את ידיו אל עבר תא הכפפות ושלף משם קלסר כחול. "תסתכל ותבחר את מי שאתה רוצה", אמר. "הכול אמיתי. מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל".
בקלסר קוטלגו מגוון תמונות של נשים, מרביתן מרוקאיות ומקצתן אירופאיות, לצידן צוין גילן וארץ המוצא. הנה "חביבה", והנה "ראנה", והנה "סימי". שוק בשר מאורגן, מתומחר, עטוף בקלסר מרופט. יוסף הביט בי דרך המראה האחורית, מצפה לבחירתי. "אני מעדיף נשים צעירות יותר", ניסיתי להתחמק בלי לעורר חשד. אבל זוהי מרוקו, ויוסף לא מהסס. הוא פתח את הווטסאפ שלו ונכנס לקבוצה. שם הוצגו לי תמונות של ילדות, מגיל 11 ועד 16, בעירום מוחלט. ליד כל תמונה היו פרטים על הילדות, מי איש הקשר, בנות כמה הן ואיפה הן נמצאות.
"אני לא בעניין של ילדות", אמרתי לנהג, מנסה להסתיר את תחושת הקבס שעלתה בי. "טוב, לכל אחד יש את מה שהוא אוהב", הוא ענה, ועצר ליד המלון. שילמתי לו את הבקשיש שלו, ומיהרתי לצאת.
בטרם צאתי למרקש יצרתי קשר עם חבר מקומי שמכיר היטב את מרקש, כולל את הצדדים האפלים שלה, אלו שממש לא תקראו עליהם ב"טריפ אדוויזר". נכנה אותו כאן "אמיל". כשהערב יורד, אמיל אוסף אותי ואנחנו נוסעים לג'אמע אל־פנא.
הכיכר העצומה והמפורסמת הזו ממוקמת בכניסה לעיר העתיקה, ה"מדינה", ומסביבה חנויות, בתי קפה, שווקים, תנועת רכבים שוקקת וגדודים של תיירים, כולל לא מעט עברית. יש כאן הכול: מהפנטי נחשים לצד מספרי סיפורים, דוכני מיצים, קעקועי חינה, אקרובטים, מגידי עתידות, מוזיקאים ואינספור דוכני מזון. זה אזור תיירותי מקסים, במיוחד בלילה, אבל אלו רק פני השטח. "תשמעו", אומר לנו מוכר מיצים שהבין מה אנחנו מחפשים, "מרקש נושמת רוע".
לא צריך לחפש את הרוע הזה יותר מדי, הוא כבר ימצא אותך. בקצה המערבי של מתחם הכיכר, לא רחוק ממסגד כותוביה המפורסם, יש גן קטן בשם ארסט אל־בילק. זה אזור מוזנח, שבימים הלוהטים של אוגוסט עציו העתיקים משמשים מקלט מוצל לתיירים מזדמנים, אבל בלילות שבילי הגן הופכים למוקד של תעשיית המין המקומית. הנשים במעגל הזנות – ויש גם מעט גברים – יושבות על הספסלים, והזנאים המזדמנים מסיירים ביניהן, בוחנים את "הסחורה". מספיק מבט אחד אל עבר הספסל, וכבר היא תגיד לך "היי חביבי", ומשם העניינים יתקדמו.
חבורה של שלושה ישראלים צעירים בוחנת את הנשים בזנות. הם נעצרים ליד שתי צעירות. אחד ניגש לנהל את המו"מ באנגלית. "שומעים, הן מוכנות לבוא איתנו, ורוצות כל אחת 200 דירהם". אחד מהשלישייה פוסק שמדובר בדיל מעולה: "זה כלום כסף. יאללה, בוא ניקח אותן"
את הקולות בעברית קשה היה לפספס בגן, ובמהלך השיטוט בארסט אל־בילק נתקלנו בכמה קבוצות של ישראלים. אמיל ואני התקרבנו לאחת מהן, מנסים להקשיב. הם היו שלושה צעירים, שנראים בשנות ה־20 לחייהם, ודי ברור שהגיעו לכאן כמו לכל שוק. "אחי, היא מכוערת. נראה לך אני מזיין אותה?!" אומר אחד מהם לחברו, כשהם חולפים ליד אחד הספסלים, עליו יושבת אישה בזנות. "יוסי, בוא נתקדם נראה מה יש עוד". השיב החבר.
פסענו אחריהם. אחרי כ־200 מטר, השלושה נעצרו ליד שתי צעירות. אחד הישראלים ניגש לנהל את המו"מ באנגלית. "שומעים", חזר לחבריו כשעל פניו ארשת ניצחון, "הן מוכנות לבוא איתנו, ורוצות כל אחת 200 דירהם". אחד מהשלישייה פסק שמדובר בדיל מעולה: "זה כלום כסף. יאללה, בואו ניקח אותן".
הם פסעו נרגשים לכביש, עצרו שתי מוניות, ועלו עליהן, בדרך למלון שלהם, או לווילה ששכרו. אחרי הכול, 400 דירהם, כ־150 שקל, "זה כלום כסף".
"עכשיו בוא נלך לפארק לאלה חסנה, נראה מה הולך שם", אומר לי אמיל. הפארק, שממוקם מעט יותר דרומה למסגד כותוביה, נקרא על שמה של הנסיכה לאלה, צעירת ילדיו של המלך חסן, ואחותו הקטנה של מוחמד, המלך הנוכחי. אלא שמלבד השם, אין בפארק הזה שום דבר מלכותי. המקום חשוך, מוזנח, ובשעות הלילה הופך גם הוא לאזור של פעילות זנות. וגם אותו, מתברר, הישראלים גילו.
גבר בשנות ה־30 לחייו, בג'ינס וכפכפים, עובר לידינו. לצידו, ילדה. היא נראית בת 12 או 13 לכל היותר. הגבר מדבר בעברית בהתלהבות בטלפון. "עוד עשר דקות אני חוזר למלון, אחי", הוא מבטיח למי שבצידו השני של הקו, שתוך זמן קצר הוא מגיע עם ה"סחורה" מהפארק. אחר כך הוא מחבק את הילדה, צועד לצידה, וממשיך לתכנן מה יקרה שם, במלון. "אינתי בדחלי כולו?" ("את מכניסה את כולו?") הוא שואל בערבית רצוצה, כזו שיש להניח שלמד במחסומים. "בערף אדחלו", עונה הילדה בקול מתוק, שובר לב. "אני יודעת להכניס אותו".
השניים יוצאים מהפארק ונעלמים לתוך מונית. גבר ישראלי וילדה מרוקאית, שמבחינת גילה, כנראה יכולה להיות הבת שלו. אני נשאר שם, בוהה במונית הצהובה המתרחקת, ותוהה האם ענף היצוא הבא שלנו הוא פדופילים.
אנחנו חוזרים להמולת השוק של כיכר ג'אמע אל־פנא. גם בשעה זו של הלילה מתפתל נחיל אנושי בין הדוכנים, וגם כאן, לא צריך להתאמץ כדי לראות את תעשיית המין בפעולה גלויה. "קאם, חביבי", מנסה אישה בזנות לשדל גם אותי, באמצע הכיכר. אני מהנהן לשלילה, וממשיך לסייר עם אמיל בין הדוכנים. אנחנו מגיעים למופע של מהפנט נחשים, שקוברה מאיים מזדקר לפניו. אני חש שזה סיום סימבולי ללילה הזה. אמיל מנחש מה עובר לי בראש. "פה, בג'אמע אל־פנא", הוא אומר, "נחשים ארסיים מתערבבים עם נחשים אנושיים".
5 צפייה בגלריה
משמאל: הגבר הישראלי עם הילדה בפארק לאלה חסנה. מרוקו הפכה
למוקד פדופיליה
(צילום: אדם קוטב)
מרוקו מנסה להילחם בסחר בבני אדם ובפדופיליה שרווחות בה, אבל בנוגע לנשים במעגל הזנות, היחס של השלטונות המרוקאים הוא אמביוולנטי. מצד אחד, הפעילות הזו, כאמור, אינה חוקית; מצד שני, לכולם ברור שתיירי המין הם מנוע מרכזי בתעשיית התיירות, מענפי הכלכלה העיקריים של מרוקו. זו הסיבה שהרשויות לא ממש נאבקות בזנות, אבל גם לא ממש שמחות כשמדברים עליה בפומבי. במהלך התחקיר ביקשתי, למשל, לשוחח עם נציגי ארגוני סיוע בינלאומיים, שמסייעים לנשים מרוקאיות במעגל הזנות. רובם המכריע חששו אפילו לחזור אליי עם תשובה כלשהי. לפי דוח זכויות האדם של משרד החוץ האמריקני ל־2022, "הממשלה המרוקאית מקפידה על נהלים קפדניים המגבילים את פגישות העיתונאים עם נציגי ארגונים לא־ממשלתיים ופעילים פוליטיים. עיתונאים זרים נדרשים לבקש אישור ממשרד התרבות, הנוער והספורט לפני פגישות עם פעילים פוליטיים, ולא תמיד קיבלו אותו. היו מספר דיווחים על מעצרים והאשמות המבוססות על פעילות ברשתות החברתיות".
אבל נציגה אמיצה אחת כן הסכימה, בתנאי שלא אסגיר את שמה ואת שם הארגון שבו היא עובדת, מחשש שיבולע לה. את "יסמין" פגשתי במסעדת בשרים בשוק מדינה, אחרי שהתקשרה כמה פעמים להחליף מיקום. "אני צריכה לשמור על עצמי", הסבירה כשסוף־סוף נפגשנו. את הפחד שלה היה אפשר לראות בעיניה, שריצדו בכל שנייה, בחיפוש אחרי שוטר סמוי. היא סיפרה על עובדי ארגונים שנעלמו לגמרי, ויש גם "עינויים, השפלה, ענישה אכזרית, לא אנושית והתעללות. זה דבר שבשגרה".
"מאז ההסכם המדיני שנחתם בין ישראל למרוקו, הצטרפו חלק מהתיירים הישראלים לתיירות המין שקיימת במדינה מזה שנים. נשים סיפרו שהכירו גברים ישראלים, ולאחר מכן חלקם העבירו את מספר הווטסאפ שלהן לחברים, שהעבירו לחברים"
לדבריה, בארגון שלה, שעוסק בפעילויות חברתיות, חשים היטב את הצטרפותם של הישראלים לתיירי המין במרוקו. "לצערי, מרוקו מתחרה בתחרות על המקום הראשון מול תאילנד על תיירות המין", אומרת יסמין. "מאז ההסכם המדיני שנחתם בין ישראל למרוקו, התיירות בין המדינות התרחבה בצורה משמעותית, ויחד איתה הגיעה גם ההצטרפות של חלק מהתיירים הישראלים לתיירות המין שקיימת במדינה מזה שנים. יש לנו עדויות מצד נשים שאנחנו מלווים על תיירים ישראלים והצריכה של זנות. יתרה מכך, ארגוני פשיעה ועבריינים מצאו כאן חממה".
איך הישראלים מגיעים לנשים בזנות כאן?
"חלק מהישראלים מגיעים אליהן דרך שיווק מפה לאוזן, יש גם נוכחות מרומזת ברשתות החברתיות. אחרים מגיעים דרך מתווך מקומי, והשאר מוצאים אותן באזורי תיירות מוכרים". ויש, מוסיפה יסמין, גם שיטה מאוד ישראלית: "נשים סיפרו שהכירו גברים ישראלים, ולאחר מכאן חלקם העבירו את מספר הווטסאפ שלהן לחברים, שהעבירו לחברים".
"אמיר" (שם בדוי), בן ה־32 ממרכז הארץ, הוא אחד מאותם ישראלים, שהפכו את העיר ליעד תיירות המין המועדף עליהם. "הייתי יותר מחמש פעמים במרקש", הוא מספר. "אפילו בקורונה נסעתי לשם. שמעתי על הזונות בהתחלה מחברים, אבל רק כשהייתי שם הבנתי על מה מדברים".
איך הגעת אליהן?
"הכרתי במועדונים וברחובות. רואים את הזנות בכל האזורים התיירותיים, במועדונים, בחלק מהמסעדות ובתי קפה. עכשיו יש לי בית מלון קבוע במרכז העיר, שאני נוסע אליו תמיד. הנשים המרוקאיות יפות מאוד ושונות בהתנהגות שלהם ובכבוד לעומת מה שאני רגיל. לאחרונה אני נמצא בקשר עם אישה מרוקאית. אנחנו נפגשים באופן קבוע ונהנים יחד".
אז זו זוגיות? אהבה?
"אני גם עוזר לה בכסף".
למחרת בבוקר, אמיל, החבר המקומי, אומר שממש כדאי לנו לדבר עם נשות קעקועי החינה של ג'מאע אל־פנא. "הן שולטות בחלק מהכיכר, אף אחד לא מתעסק איתן", הוא אומר. ואין דבר שהן לא יודעות.
חזרנו לכיכר, הפעם באור יום, וניגשנו לדוכן קעקועי חינה. מדובר במתחם לא קטן, שבו מקעקעות החינה – מקצוע מסורתי כאן – יושבות על כיסאות קטנים, מתחת לשמשיות, וביניהן פזורים אלבומי תמונות, שמציגים את מבחר הדוגמאות לקעקועים. בצד, יושב גבר ומנגן בקמנג'ה, כלי נגינה מרוקאי מסורתי שמזכיר כינור. מאוחר יותר התברר שאיכשהו כל המקעקעות בכיכר קשורות האחת לשנייה בקשר משפחתי. התיישבתי מול אחת מהן, אישה חביבה ודברנית, עטוית כיסוי ראש, בשנות ה־40 לחייה, והצבעתי על קעקוע של מצפן. "כזה", ביקשתי.
מקעקעת החינה מיישירה מבט ואומרת לי: "איזה אישה שתרצה ובגיל שתבחר - אני דואגת לזה, תמורת תשלום". "תגיד מה אתה רוצה", הצטרפה מקעקעת נוספת, "אתה רוצה צעירה? מבוגרת? היום אוכל לדאוג לך לשידוך"
בעודה מעטרת את זרועי בחינה, אמיל ניסה לחתור לנושא שלשמו הגענו אליהן. "הוא מאוהב במרוקו", אמר למקעקעות, תוך שהוא מתעד בווידיאו את האירוע. "איזה כיף לשמוע", הן השיבו. "הגעתי פעם ראשונה לכאן ואין ספק שאחזור שוב", אמרתי בהתלהבות. "המדינה, האוכל, והאנשים כאן פשוט מהממים. אמא שלי רק מתעקשת כבר שאביא לה אישה וילדים. אם כבר, זה רק אישה מרוקאית", אמרתי.
פניה של המקעקעת שלי הפכו באחת לרציניות. היא הנמיכה את קולה, הביטה בעיניי ואמרה ישירות: "איזו אישה שתרצה ובגיל שתבחר – אני דואגת לזה, תמורת תשלום". שאלתי אותה בעדינות האם יש לה ניסיון בזה או שהיא צוחקת עליי. "ממש לא", השיבה. "אני יכולה לדאוג לך. דאגתי ללא מעט. בעיקר תיירים כמוך".
התברר שיש לה רשת רחבה של קשרים, שלדבריה עוסקת ב"היכרות בין אנשים", והיא רצינית מאוד בהצעתה. אם ארצה להתקדם, הסבירה, היא תציג בפניי תמונות של נשים. זו כבר לא רק זנות, אלא סחר של ממש בבני אדם, רכישה של שפחת מין במשרה מלאה. "תגיד מה אתה רוצה", הצטרפה מקעקעת נוספת, חמושה במשקפי שמש, שהציגה עצמה כאחותה הצעירה של בעלת כיסוי הראש. "אתה רוצה אישה צעירה? מבוגרת? נערה? תגיד לי מה תרצה. היום אוכל לדאוג לך לשידוך".
מה, זה אמיתי? איזה תיירים מבקשים דברים כאלו?
"צרפתים, ספרדים, ממדינות המפרץ וגם ישראלים".
ואז עשיתי טעות. "זה מאוד נפוץ?" תהיתי, והשאלה הקפיצה בבת אחת את חשדן של השתיים. מי זה, הבחור הזה, שכשמדברים איתו על בחורות לא שואל כמה עולה, ומה הן מוכנות לעשות? הצעירה הסירה את משקפי השמש שלה, והחלה לנעוץ בי מבטים חודרניים. "תפסיקי את הקעקוע", הורתה לאחותה הגדולה. הן פנו לאמיל, ודרשו שימחק את סרטון הווידיאו שצילם. אחר כך קראו לנגן הקמנג'ה שבצד, שהתברר שהוא מעין אחראי. הוא החל לתחקר אותי מי אני ומה מעשיי שם. "למה הגעת לעשות קעקוע? למה אתה שואל אותן שאלות?" ירה. ואז הצהיר: "אתה לא תלך מכאן עד שתגיד לי מי אתה".
בינתיים, החלה להיווצר סביבנו המולה, והבנתי שאם המשטרה מתערבת, ומגלה שהגעתי הנה לצורך כתבה על זנאים ישראלים במרוקו, טוב לא יצא מזה. "בוא נלך לצד ואספר לך בדיוק מי אני", אמרתי לגבר, מנסה קודם כל להרגיע. הוא הינהן. "אתה עושה מנמלה פיל, אדוני", אמרתי לו. "הגעתי לעשות קעקוע, והאישה הנחמדה הציעה לי הצעה מעניינת, אתה בטח יודע על מה אני מדבר, אני לא מכיר את הכול ולכן אני שואל. אל תשכח, אני במדינה זרה. והאמת?" שלפתי את קלף הכבוד, "נעלבתי ממה שעשית לי מול כל האנשים".
"אני מתנצל אם נעלבת", ענה הנגן, "עכשיו הכול ברור". כשהרוחות טיפה נרגעו, שלפתי 350 דירהם, תחבתי לידו ועטפתי את כפיו בידי. "תחזור לנגן", אמרתי, "ושאלוהים יברך אותך ואת העם המרוקאי".
בסוף הראינו להם כיצד אנחנו מוחקים את סרטון הווידיאו, והמקעקעת שלי אפילו הסכימה לסלפי. על הרעיון למכור לי מתוך קטלוג אישה מרוקאית בתשלום שתחייה עימי, היא כבר לא חזרה.
עזבנו במהירות את הכיכר. החל להחשיך, וצעדנו כמה דקות למוקד נוסף של תיירות המין בסביבה – האזור סביב ל"גרנד הוטל טאזי". מלון טאזי עצמו הוא לא מהמפוארים שבעיר, אבל מבקש להעניק חוויה מרוקאית אותנטית. חוץ מזה, הבר שלו מציע בירה בשלושה יורו ומופעי רקדניות מרוקאיות. כשהלילה יורד, רכבת בלתי פוסקת של מוניות פולטת המוני תיירים לרחובות שסביב ה"טאזי", שספק גדול אם הגיעו לכאן להתרשם מהערבסקות שמעטרות את הלובי וסביבתו. במקביל, מתמלאים הרחובות גם בנשים במעגל הזנות. חלקן ייבלעו באחד מחדרי המלון או במלונות הזולים שמסביב, יחד עם אחד או יותר מהתיירים. גם כאן שומעים לא מעט עברית שמהדהדת בכל הסביבה – "אחי", "נשמה", "כפרה" – וגם עוד תוספת: ערבית־ישראלית.
חלק מתיירות המין הישראלית למרוקו מגיעה מהמגזר הערבי, ויש סוכני נסיעות במגזר, שזו ממש ההתמחות שלהם. "הלקוחות שאני עובד איתם, חלקם רוצים להגיע כמו קינגים שהכול סגור ותפור להם", מספר סוכן נסיעות ישראלי, שמארגן טיולים למרוקו במגזר. "הם רוצים טיסה נוחה, ליווי משדה התעופה לווילה ברמה גבוהה במיקום טוב, ולפעמים גם עוזר צמוד. אני לא מתעסק בזנות, אבל הם מוצאים את זה דרך האנשים שמלווים אותם. זה הדבר האחרון שצריך לדאוג לגביו. אחרים מגיעים לבתי מלון מפנקים, לרוב בחבורות של גברים, צעירים בשנות ה־20 ויש גם כאלה בשנות ה־30. אני מכיר ערבים־ישראלים שזו הסיבה העיקרית לכך שהם טסים לשם, יש כאלו שאפילו קנו בית נופש כאן, וגם כמה שעברו לגור פה".
למה דווקא מרוקו?
"היית בתאילנד? יודע מה קורה שם עם הצעירים? אותו הדבר, רק עם טיסה יותר קצרה ותרבות ערבית חצי מודרנית. גם השפה הערבית לצד המנטליות הן נקודות שמתווספות לטובה. מרוקו היא אטרקציה מאוד משמעותית עבור ערביי ישראל".
טארק, 27, תושב עיר ערבית בצפון, הוא אחד מהם. לא מזמן חזר ממרקש, זו הפעם השלישית. זה תמיד לשבוע, תמיד עם שני חברים שותפי סוד, ותמיד עם אפס מצפון. מבחינתו, מה שקורה במרקש, נשאר במרקש. "הספקנו להיות בבית מלון וגם לשכור וילה", הוא מספר. "במרקש יש לכסף שלך ערך, ואתה יכול להשיג מה שאתה רוצה. אנחנו מאוד נהנים שם מהכול. כל חיי הלילה הם ברמה אחרת לגמרי. לא משתווה לשום מדינה, ואנחנו היינו במדינות אחרות. מה שאי־אפשר לקבל בישראל אתה יכול לקבל במרקש".
שזה אומר?
"בחורות ערביות עם יופי שלא קיים באף מקום, הכול יותר משוחרר וקל. אנחנו משלמים לבחורה יפה ואיכותית 200 דולר. ואחי, זה לא הבחורות שאתה רואה ברחובות".
חלק מתיירי המין הישראלים בוחרים שלא להשתכן בבתי המלון של מרקש, ומעדיפים לשכור את אחת הווילות היוקרתיות בעיר. "אילן" (שם בדוי) הוא ישראלי שמתגורר במרוקו, ומחזיק בבעלותו כמה וילות להשכרה במרקש. אם הוא מלא – וזה קורה הרבה בתקופה הזו של השנה שבה "אני תפוס כמה שבועות קדימה" – אילן כבר יקשר אתכם עם בעלי וילות אחרים. השוכרים שלו כוללים גם לא מעט משפחות תמימות, אבל גם חבורות של בני 20־30, שמגיעים למסיבות רווקים כאן, או לכמה ימים רוויי אלכוהול וניצול של תעשיית המין המקומית. "איך הגעת אליי?" הוא שואל בחשדנות, ואז אומר שהוא "כבר חוזר", ומתקשר דרך הווטסאפ, כי "הכי נוח ככה".
"אנחנו כמה חברים צעירים ששוקלים לחגוג מסיבת רווקים", אני אומר לו. "שמענו על מרקש ואנחנו מתלבטים בינה לבין רומניה", אמרתי. "תשכח מרומניה ובולגריה וכל מה ששמעת או שאתה מכיר", משיב אילן במהירות. "השאלה: מה אתה מחפש, חיי יום או חיי לילה?"
לילה. מה אתה מציע?
"לגבי חיי לילה – זה עולם מטורף. וילה שתענה לכל הצרכים, לשבת בבריכה טובה, מוזיקה טובה, מסאז'יסטיות לבריכה. וכמובן בערבים, אם תרצו קלאבים ברמה גבוהה – זה לשריין לכם מקום ב־VIP, רכב מסיע אתכם, מכניס אתכם ומושיב אתכם. זאת הרמה. הכול משתנה בהתאם לצרכים שלכם".
הבנתי. דוגרי, מעניין חלק מהחבר'ה נשים ועוד כל מיני דברים.
"אה, זה לא לטלפון, אבל תדע שאנחנו יכולים לדאוג לכם לכל מה שאתה צריך גם בעניינים האלה. לעוזרים בווילות יש ניסיון רב בלדאוג לכל, כולל הכול, והם יביאו לכם עד השער. כשתגיעו, תוכלו לסמוך עליהם לחלוטין. הם יעשו לכם סיור מסודר במקום, יחשפו את כל האפשרויות וישבו לבנות לכם את כל הלו"ז שלכם, כולל הפנאי הנוסף שיכול להיות רלוונטי לכם".
תגיד, אין חשש לחגוג שם? בכל זאת, מדובר במדינה מוסלמית.
"נכון שמרוקו מדינה מוסלמית, אבל המנטליות היא שונה מאוד ומשתנה בין האזורים, יש חלקים במרקש שהם ממש אירופה. בטוח כאן יותר מהארץ. מלא חבר'ה צעירים כמוך מגיעים למסיבות רווקים, יותר גדולים מכם מגיעים גם כל מיני התפנקויות, והם מאושרים. הצוות שלי דואג להם לכל".
שוחחתי עם אחד הישראלים שנוהגים לשכור במרקש וילה, ואז להזמין לשם נשים במעגל הזנות לשעות ארוכות של מסיבות. "בפעם האחרונה שהייתי שם", הוא מספר, "הייתי עם עוד שני חברים, ולקחנו וילה שרחוקה יחסית מהעיר וממוקמת באזור שקט. חגיגות, אחי, אלכוהול, סמים, פינוקים, בחורות, ונהנים עד הבוקר. יום אחרי שחגגנו בווילה, יצאנו עם הבחורות למועדון, אחרי זה נמאס לנו, והכרנו בחורות אחרות ומשם חזרנו לווילה. לכל חבר, הייתה בחורה".
ואיך הכרתם אותן?
"הביאו אותן אלינו אחרי שדיברנו עם מישהו וסגרנו הכול".
סך הכול מדובר בנשים צעירות, אולי בגיל של האחיות שלכם, שעושות את זה בשביל לשרוד. חושבים על זה? מדברים על זה איתן?
"כן, דיברנו איתן, אתה לא יכול לצאת עם בחורות ולא לדבר איתן. אבל אני לא חושב על מה שאתה מדבר עליו".
אנחנו מתקרבים לסוף המסע במרוקו, ואמיל מחליט להראות לי גם את החלק השני של מרקש: זה האזור החדש גואליץ, שבניגוד לעיר העתיקה, נראה הרבה יותר אירופי־מערבי, ומתהדר בשלל שדרות קניות ורשתות בינלאומיות. הוא ממליץ שנקפוץ לקפה ליד קניון קארה עדן, בסניף סטארבקס. לא כל כך הבנתי: קפה ערבי אורגינל יש כאן בכל פינה; אז הגענו למרוקו בשביל סטארבקס? "תכף תראה מה קורה שם", משיב אמיל, "זה לא הסטארבקס שאתה מכיר".
ומיד ראיתי, והבנתי למה המקומיים מכנים את הסביבה "רובע החלונות האדומים של מרקש". הסניף עצמו של סטארבקס נעים, ידידותי ומזמין מאוד – האמריקנו־קרמל הקפוא שלהם מעולה ממש – אבל יש הבדל משמעותי בינו לבין סניפי הרשת באירופה. לאורך כל שעות היום, לצד הלקוחות, פוקדות את הסניף גם נשים בזנות, חלקן בדרגה כזו או אחרת של לבוש חלקי, ומנסות לשדל תיירים. חלקן מתיישבות במקום, שולחות מבטים שלא משתמעים לשתי פנים, ואם המבט יצטלב – הן יעברו לשבת ליד הגבר. אחרות פשוט נעמדות ברחוב, אל מול הזכוכית השקופה של בית הקפה, ומנסות לבדוק מי מהגברים שבפנים מעוניין. ממש לידי ישב תייר צרפתי, לגם קפה, והחליף מבטים עם אחת מהנשים הללו. היא לבשה מכנסיים קצרים שחורים, גופייה לבנה צמודה, וניגשה אליו. "אני יכולה לשבת כאן?" שאלה את הבחור באנגלית, והוא השיב "בוודאי". הם המשיכו את שיחתם, סגרו מחיר של 700 דירהם ויצאו מהסניף.
לא רחוק ממנו ישב גבר ישראלי, שנראה בסוף שנות ה־50 לחייו, החליף מבטים עם הנשים, והקליט הודעות קוליות לווטסאפ. "יושב עכשיו לקפה ולשטוף את העיניים", הודיע באחת מהן. בשלב מסוים עצרו ליד הזכוכית שתי נשים בזנות. שתיהן צעירות מאוד. הן שלחו לעברו נשיקות, והוא סימן להן בידו להיכנס. "אתה מאוד יפה", אמרה באנגלית הבחורה שלבשה שמלה צהובה זוהרת וצמודה לאחר שהתיישבה לידו. חברתה הייתה שקטה, ונראתה עצובה. אולי מבוהלת. סך הכול ילדה. "בנות כמה אתן?" שאל הישראלי. "אני בת 23 וחברה שלי בת 21", השיבה הבחורה בשמלה הצהובה. "אתן מאוד יפות. אשמח לבלות איתכן את הערב", הוא אמר, אחרי שכנראה החליט שמספיק "לשטוף עיניים". "תרשום את המספר שלי, נדבר ונקבע להיפגש הערב", אמרה. הוא הקליד בצייתנות את המספר, שתי הצעירות קמו ועזבו את המקום, והישראלי הנרגש התפנה לעוד הודעות ווטסאפ קוליות. "אמרתי לך שאתה חייב להגיע למרקש!" הכריז בהתלהבות, כנראה לחבר שלו שנשאר בארץ. "לא נורא, אחי, יהיו עוד הזדמנויות".
