(צילום: טל אזולאי)
לאורך השבועות המתוחים האחרונים, מלוות אותנו שתי מילים שנשמעות ונכתבות בכל מקום: "משבר חוקתי". הכוונה היא למצב שבו בעלי תפקידים רשמיים יצטרכו להחליט למי הם מצייתים - לממשלה או לבית המשפט. על פניו, ככל שהמהפכה המשפטית עברה להתמקד בוועדה למינוי שופטים, כביכול הדילמה הזאת מתרחקת מהצבא ומהאתגרים הביטחוניים שעומדים בפניו. אולם בפועל, בימים אלה ממש הרמטכ"ל הרצי הלוי ניצב בפני דילמות שלא הכבידו על אף אחד מ-22 הרמטכ"לים שקדמו לו - וזה מה שהוביל להצהרה שנתן אתמול שר הביטחון יואב גלנט.
בגבולות הצנזורה, ומתוך הבנה שהאויב מכיר כל ניואנס בהוויה הישראלית ואין שום סיבה לעזור לו (גם ככה המצב הנוכחי מסייע לו יותר מכל משלוח של רקטות מדויקות), ננסה לפרוס את התמונה הקודרת בזהירות: הפיגוע בצומת מגידו לפני שבועיים אולי הניב תוצאה "מאכזבת", אבל חשף את מרחב התמרון הבעייתי של ממשלת ה"ימין על מלא", שגורמים מתוכה מוחרמים בעולם וכל סדר היום שלה הוכפף לרפורמה המשפטית השנויה מאוד במחלוקת.
נכון לעכשיו, ומבלי לצאת בהכרזות לא אחראיות, ההנחה הראשונית רק התחזקה שאכן מדובר במבצע של חיזבאללה, שבמסגרתו הצליח מחבל לדלג בקלילות מעל גדר הגבול עם לבנון, להתקדם כ-70 קילומטר ולפוצץ מטען "כלימגור" שמסוגל להרוג עשרות אנשים. אם, חס וחלילה, זה מה שהיה קורה, במקום לעסוק בהפגנה השבועית בקפלן היינו מדברים 24/7 על מלחמת לבנון השלישית.
נאום גלנט אמש
מאז, ישראל נמנעה מלהאשים את חיזבאללה באופן ישיר, אבל כפי שפורסם בעיתון הלבנוני אל-אח'באר, היא העבירה מסרים דרך גורם שלישי: אנחנו יודעים מי האחראי. שר הביטחון אף הצהיר פומבית שתהיה תגובה. אבל כאן הסיפור מסתבך: חסן נסראללה לא רק שלא נבהל, אלא השתמש באל-אח'באר, שהוא השופר שלו, כדי לאיים: אם ישראל תגיב, גם באופן מינורי יחסית - מה שמכונה "מתחת לסף הרעש", הוא לא יישב בשקט.
ופה בדיוק נמצא כאב הראש האדיר של הלוי, יואב גלנט וכמובן ראש הממשלה: מה בכלל הם יכולים וצריכים לעשות בימים אלה, כשהצבא נקרע מבפנים עקב משבר שלא היה כמותו? במצב כזה, איזו פקודה מלמעלה לא תוגדר מיד על ידי אנשי המחאה כניסיון לחלץ את בנימין נתניהו מבעיה פוליטית, כזאת שנולדה, לשיטתם, בגלל צרותיו המשפטיות? וגם אם הפקודה תתבצע כלשונה, האם החברה הישראלית תתלכד סביב אירוע ביטחוני כשהאווירה ברחובות היא על סף מלחמת אזרחים? וכמובן שגם ההחלטה לא להגיב מסוכנת: לא רק להרתעה מול חיזבאללה, אלא גם בנוגע לכל שאר הגורמים העוינים באזור.
שום רמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לעצור כזה צונאמי של חוסר אמון, שהחל במערך המילואים (מהטייסים ועד הרופאים, מהמבצעים המיוחדים ועד הסייבר) ועלול להגיע גם לצבא הסדיר, שם הודיעו כמה חיילים בסוף השבוע שלא ניתן יהיה לעבור בשקט על ההתפתחויות. בהפגנות אמש צעדו לא רק מילואימניקים, אלא גם קצינים ונגדים בקבע והמון חיילים בסדיר. ההנחה הרווחת בצמרת המטכ"ל היא שביום פקודה וצו 8 כולם יתייצבו לדגל. אבל לנהל עכשיו צבא שבנוי על מערך מילואים זאת משימה על גבול הבלתי אפשרית. ראשי הצבא צריכים לקוות שגלנט יצליח במהלך שנקט לעצירת החקיקה, ולפחות בתקופה הקרובה יירד הלחץ והם יוכלו להתרכז במשימה העיקרית: מוכנות להתלקחות רב-זירתית.
צריך לומר שוב שאין מנוס אלא לעצור את הרכבת מלדהור לתהום. גם אם המרד בתוך הצבא הוא פסול ומאיים להפוך את השירות הצבאי לשירות על תנאי (ואם מובילי המחאה חושבים שבצד השני של המפה הפוליטית יבליגו על התקדים הזה, הם טועים), יש לשים את הביטחון הלאומי בראש סדר העדיפויות: לעצור את החקיקה, לחזק את הצבא ולהכין את העורף לאפשרות של מלחמה שאזרחי ישראל לא חוו כמותה מזה שנות דור. זאת אחת הבעיות שעליה מדברים בפיקוד העליון: הציבור פשוט לא מבין את ההבדל בין הגזרות השונות, והוא עלול לחשוב שהתכתשות עם חיזבאללה תהיה דומה לעוד סבב מול חמאס בעזה. היא לא.
אמנם חשוב להרגיע ולומר שלא אלמן ישראל, ומה שצה"ל מכין לרגע האמת יהיה שונה בתכלית ממה שראינו בקיץ 2006. כמות המטרות אדירה ויכולת האש שודרגה. המכה שתנחת על חיזבאללה תהיה כואבת. אבל גם העורף הישראלי יחטוף - ובעוצמה שהוא לא מכיר.
עם כל הכבוד לגלנט, הגישה לבלם החירום נמצאת רק אצל הנהג, נתניהו. ובפרוס עלינו שבוע מהדרמטיים בתולדות המדינה, לא נותר אלא לקוות שבסוף השכל הישר יגבר, כי האיום מבחוץ לא פחות גדול מהאיומים מבית.
