נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר אמר אחר הצהריים (שני) בטקס המרכזי לציון 50 שנה לטבח באולימפיאדת מינכן ולזכר י"א החללים, כי המשלחת הישראלית שהגיעה למינכן ב-1972 הביעה אמון ענק באלה שביצעו נגד עמה את השואה, והוסיף כי גרמניה לא הייתה ראויה לאמון הזה. "הם עונו ונרצחו בארצנו על ידי מחבלים. לא היינו ערוכים למתקפה כזו, אבל היינו צריכים", הוא אמר. "הכפר האולימפי הפך לבמה בינלאומית לשנאת יהודים ולאלימות. אסור היה לאפשר לזה לקרות". ynet העביר את הטקס בשידור ישיר.
"היום הוא יום אבל, זיכרון, ומחשבה. אני אסיר תודה על כך שאתם, משפחות הקורבנות, נמצאים כאן היום, וגם על כך שאתה, כבוד הנשיא יצחק הרצוג, נמצא כאן היום לצידי", אמר נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר בפתח הנאום בטקס. "בלי כולכם, בלי קרובי המשפחה ובלי נוכחות מדינת ישראל, לא יכולתי לדמיין הנצחה מכובדת".
"אני יודע, הסבל, הכאב והטראומה ממשיכים לחיות בקרב במשפחותיהם עד עצם יום הזה", הוסיף הנשיא הגרמני. "שום דבר בחיים שלכם אינו דומה למה שהיה לפני 1972. שום דבר אינו כפי שהיה יכול והיה צריך היה להיות. הכאב המתמיד הזה נמשך כבר חמישה עשורים. המשחקים האולימפיים של מינכן היו אמורים להיות שונים בתכלית מהמשחקים הקודמים בגרמניה, אלה של 1936, שהנאצים ערכו כמופע תעמולה בומבסטי".
לדבריו, "הייתה השאיפה להציג 'משחקים עליזים' בגרמניה, שהשאירה את הקסדה עם הקוץ ואת הצעידה הנאצית מאחור. אבל הייתה גם את האחריות לספורטאיות וספורטאים מכל העולם, כולל ובעיקר לאלה מישראל, שהייתה מאוימת מיומה הראשון. הספורטאים מישראל היו האורחים שלנו. ביטחונם הופקד בידינו. הבעת אמון ענקית באלו שביצעו את הפשע נגד האנושות של השואה. בין הספורטאים ומאמניהם היו גם ניצולי השואה".
הנשיא הגרמני אמר כי ארצו לא הייתה ראויה לאמון הספורטאים והמשפחות. "הם לא היו בטוחים. הם לא היו מוגנים. הם עונו ונרצחו בארצנו על ידי מחבלים. לא היינו ערוכים למתקפה כזו, אבל היינו צריכים להיות ערוכים - גם זה חלק מהאמת המרה. לא היינו ערוכים לפיגוע טרור אשר בוים במחשבת תחילה מול קהל הטלוויזיה הבינלאומי. המאמץ של 1972 נכשל באופן טרגי במינכן. הכפר האולימפי הפך לבמה בינלאומית לשנאת יהודים ולאלימות. אסור היה לאפשר לזה לקרות".
נשיא גרמניה גם שיגר עקיצה ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאמר על אדמת גרמניה לפני פחות מחודש כי ישראל עשתה בפלסטינים "50 שואות", כשנשאל אם הוא מביע חרטה על טבח הספורטאים. "זו עובדה מרה מאוד שמהנציגים הפוליטיים העכשוויים של המדינות הללו לא מגיעה אף מילה אחת של הזדהות, אף מילה אחת של חרטה. הם, העבריינים ועוזריהם, שמונה מתנקשים פלסטיניים ושולחיהם — הם אלו שהביאו את שנאתם ואת הטרור שלהם למינכן. הם האחראים למעשה, אך זה לא פוטר אותנו. גם לנו יש אחריות".
"בעקבות המתקפה באו שנים ועשורים של שתיקה והדחקה, שנים של אדישות הולכת וגוברת לגורלם של הנשארים מאחור. שנים של אטימות לב. גם זה כישלון", אמר עוד נשיא גרמניה. "מדוע העבריינים שנותרו בחיים גורשו כל כך מהר ומעולם לא הועמדו לדין? קשה לשאת את העובדה שאחד ממבצעי הטבח עדיין מתגאה בפשע הזה ומבטיח למצלמות כי היה מתנהל בדיוק באותה צורה. האם גרמניה התעלמה מאזהרות ישראליות? אנו דנים בכישלון משולש – ההכנות למשחקים, אירועי 5 ו-6 בספטמבר 1972, ומחרת הרצח – השתיקה, ההדחקה והשכחה".
"לקח חשוב ממינכן 72' הוא שעלינו להילחם בנחישות בכל צורה של אנטישמיות בארצנו. בשנאה אנטישמית ובעיקר באלימות אנטישמית. זו הייתה ועודנה אחריותנו כלפי ההיסטוריה", אמר עוד. "כמי שעומד בראש המדינה הזו, אני מבקש סליחה בשם גרמניה על המחדל. זו חובתי ורצוני להכיר באחריותנו. מי ייתן ומשמעות היום הזה תהיה כי אנחנו הגרמנים נוכיח את עצמנו כראויים לנכס היקר ביותר שהוא הבסיס לידידותנו - הנכס שנפגע כל כך במקום הזה לפני 50 שנה: אמון".
הרצוג: "נשכחה אמת אחת - זו טרגדיה עולמית"
נשיא המדינה הרצוג אמר בנאומו בטקס כי "י"א הספורטאים זכרם לברכה, קורבנות הטבח במינכן, באו לפני 50 שנה לאולימפיאדה על אדמת גרמניה, בשם רוח הספורט. הם באו בשם רוחה של התנועה האולימפית, רוח של אחווה, של ידידות ושל רעות. הטבח שגדע את חיי 11 ספורטאים ישראלים ואת חייו של שוטר גרמני, היה טרגדיה אנושית אדירה של רמיסת ערכי המוסר והצדק. זה היה רגע שבו כבה הלפיד האולימפי. עבורנו, כעם וכמדינה – הטבח הזה היה ועודנו אסון לאומי. הוא חילל את הקדושה המאחדת והמלכדת של האולימפיאדה - סמל הספורט, והכתים בדם את דגלה. דגל חמש הטבעות האולימפי, שלעולם לא יהיה כפי שהיה".
הרצוג הוסיף: "עשרות רבות של שנים נמנעו גרמניה ונמנע הוועד האולימפי הבינלאומי מהנצחת 11 הספורטאים. לצערן ולכאבן של משפחות הקורבנות על אובדן יקיריהן, לייסורים ולדמעות, וגם לצלקות הטראומטיות שאותן נשאו הניצולים והשורדים לאורך השנים, התווספו כאבי האדישות והפניית העורף. אלה היו שנים שבהן נדמה שנשכחה אמת אחת פשוטה: זוהי לא טרגדיה יהודית וישראלית, זוהי טרגדיה עולמית. אסור שהעולם ישכח: המלחמה בטרור, בכל מקום, בכל זמן, חייבת להיות משותפת, נחושה ותקיפה".
לדברי הנשיא, "החלטתה של גרמניה מהימים האחרונים לקחת אחריות על המחדלים סביב הטבח ואחריו, לאפשר לחקור אותם באופן אובייקטיבי ויסודי ולפצות את בני משפחות הקורבנות, היא חלק מקידוש הטוב והניצחון על הרע. ויש בה, בתום חצי מאה, צעד מוסרי חשוב וצודק, כלפי הקורבנות, כלפי המשפחות, וכלפי ההיסטוריה. כל אחד מי"א חללי מינכן היה עולם ומלואו. למשפחתו, לאוהביו, ולעמו. כל אחד הותיר אחריו חלל – שלא יתמלא לעולם. וקטנו המילים מלנחם את בני המשפחות השכולות".
אנקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, חתמה את סדר הנואמים לפני שירת ההמנונים ותפילת אל מלא רחמים, ופנתה לבעלה המנוח. "הייתי פה גם לפני חמישים שנה. הייתי בחדר המלא בדם, ותהיתי אם כך בילית את השעות האחרונות. הם הרגו אותך ואת התקווה, החלומות, אבל לא הרגו את האהבה הרבה שלי אלייך. אנוק הקטנה שלנו כבר לא קטנהף היא אישה רגישה ויפה, ואני עצובה שלא הכרת אותה. אני כל כך גאה שגידלתי אותה בלי שנאה בלב, כמו שאתה היית רוצה. האם זהו סיום? לעולם לא. החור בלב שלי לעולם לא יתמלא. אתה ואני יכולים לנוח עכשיו".
בטקס נוסף שהתקיים הבוקר, תקף שר התרבות והספורט חילי טרופר את האופן שבו ניהלו הרשויות בגרמניה את האירוע שבו נחטפו הספורטאים הישראלים. "משטרת גרמניה טענה כי 'כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה'. אבל היותנו כאן, עם מטען עצום ונורא של כאב, מעידה שגם מה שלא יעלה על הדעת - קרה", אמר טרופר. "י"א מאנשי המשלחת הישראלית נרצחו כאן בדם קר ובחסות רשלנות פושעת".
אילנה רומנו, אלמנתו של מרים המשקולות יוסף רומנו, אמרה כי הגרמנים "התעלמו מ-17 התרעות", והוסיפה כי "רתמנו את התקשורת הישראלית והעולמית כדי לעזור לנו להילחם ולהגיע לצדק. אני רוצה להודות לנשיאי גרמניה וישראל על המאמצים המשותפים לסיים את הפרשה הזו".