מי שאינו מצוי בפרטים וקרא כאן את מאמרה של ד"ר מיכל שאול נגד הרפורמה של משרד החינוך, בוודאי יתהה: מדוע לשנות נוסחה מצליחה כמו זו הקיימת היום בלימודי מדעי הרוח והחברה (מח"ר) במערכת החינוך? ככל הנראה הם משגשגים, הנוער מרבה לקרוא, להתעניין במקרא ובהיסטוריה ולזהות את הרלוונטיות של תחומים אלו לחייו ולתרבותו. כנראה, יחשוב הקורא, שמגמות ההרחבה בתחומים אלו מתקשות לתת מענה לריבוי המועמדים, שהחוגים למדעי הרוח באקדמיה מלאים עד אפס מקום ושהסטודנטים מגלים בהם אוריינות וכישורי חשיבה גבוהים, שאותם כמובן רכשו בבתי הספר במהלך הלימודים לבחינות הבגרות. מדוע, אם כך, החליט משרד החינוך לקלקל את האידיליה?
אלא שבפועל, אנשי האקדמיה מבכים את מיעוט הנרשמים לפקולטות למדעי הרוח, מסלולים נסגרים וחוגים מאוחדים כדי להמשיך להתקיים. הזעקה על מיומנויותיהם החסרות של הסטודנטים נשמעת מכל עבר. וזה לא מפתיע, כי בתיכון - הבגרות היא העיקר. המורים מלמדים לבגרות, התלמידים לומדים לבגרות, המנהלים מקצים שעות לבגרות ותרים אחרי מועמדים עם ניסיון בהגשה לבגרות. מדובר בבחינה שלפחות מבחינת כישורים ומיומנויות חשיבה - מה שקיים בה איננו רלוונטי, ומה שרלוונטי איננו קיים בה.
קל להבין את דאגתם של המורים: בחינות הבגרות היו מעין גדר שהגנה על לימודי המקצועות שלנו. היא הבטיחה את הקצאת השעות, את יחסם הרציני של התלמידים והעניקה מעמד גבוה למורים ולמקצועות שבהם קיימת בגרות חיצונית. מצד שני, הגדר הזו גם הגבילה את תחומי הלמידה, את עומקה ואת המיומנויות.
התוכנית החדשה איננה גדר אלא מרחב שמאפשר לקדם מגוון של תהליכי למידה מתקדמים ורלוונטיים: למידת חקר, למידה שיתופית וקהילתית, למידה עצמית, שימוש בכלים טכנולוגיים עוד. היא תהווה מרחב יזמות של מורים ותלמידים ותעצים את אפשרויות שיתוף הפעולה בין בתי הספר, האקדמיה ומוסדות שונים (מוזיאונים, למשל).
דמיינו צוות של 3-2 תלמידים שכותב במהלך במשך שנה עבודת חקר שעוסקת ביצירתו של חנוך לוין מבחינה ספרותית, היסטורית, מוטיבים מקראיים והסערה שהתקיימה סביב "מלכת אמבטיה"
הצלחת הרפורמה לא תלויה בתלמידים, אלא במורים, במנהלים ובמשרד החינוך. המורים יידרשו להתחדש, ללמוד, לשתף פעולה, ליצור ולהקפיד על הרמה הלימודית והתקפות של הציונים. המנהלים יתבקשו לעמוד על הרמה הנדרשת, להקצות את המשאבים, לגבות את המורים ולא לדרוש מהם פשרות או כניעות (כמו "להפוך 40 ל-55" כדי להעביר את התלמיד), ומשרד החינוך חייב יהיה לקיים מערכת רצינית ביותר של הכשרה, שדרוג תשתיות ופיקוח שתעקוב ותאשר את תוכניות הלימודים בבתי הספר ותעריך את המשימות באופן קפדני.
רפורמת "למידה המשמעותית" לימדה אותנו שבתחום זה הפשרה של היום היא הסטנדרט של המחר. אני רואה בעיני רוחי מציאות חדשה של עבודת צוות המתרחבת מעבר לצוות הדיסציפלינרי ויוצרת פקולטה קטנה למקצועות המח"ר בבתי הספר התיכוניים.
ד"ר שאול יוצאת במאמר נגד אחת מנקודות האור המרגשות והחדשניות של התוכנית: העבודה הסמינריונית הבינתחומית. היא קובעת שעבודה כזאת "אינה הולמת את יכולות התלמידים". ואילו ביחס למורים היא טוענת "שהכשרתם לא כוללת הנחיית עבודות".
אולם רבים מהמורים המלמדים היום בתיכונים הם בעלי תואר שני ומעלה, חלקם במסלולים מחקריים. רבים מהם התנסו בהנחיית תלמידים בעבודות חקר ומשימות חקר במגמות, במסגרת ההערכה החילופית או בתוכניות מיוחדות. מומחי החקר בכל צוות יהיו החלוצים והמובילים בהכשרת הצוות.
(צילום: אבי חי)
תפקיד חשוב יהיה בידיו של רכז המח"ר שיידרש להוביל את המהלך יחד עם רכזי המקצועות. צריך לזכור שעבודות החקר הראשונות יתקיימו בעוד יותר משנתיים – בזמן זה המורים יוכלו לעבור הכשרה ויחד עם תלמידיהם יוכלו להתנסות במשימות חקר קטנות יותר בכיתות י'-י"א. אם זה יתקיים בארבעה מקצועות במקביל, התלמידים בוודאי יגיעו מוכנים לכיתה י"ב.
דמיינו צוות של 3-2 תלמידים שכותב במהלך שנת לימודים שלמה עבודת חקר שעוסקת ביצירתו של חנוך לוין מבחינה ספרותית, היסטורית, מוטיבים מקראיים והסערה שהתקיימה סביב "מלכת אמבטיה". תארו לכם צוות שעוסק בהומור: במקרא, ביצירה ספרותית מודרנית או סביב אירוע היסטורי ודן בסוגייה אזרחית של גבולות הסאטירה. או מתמקד בחבל ארץ – בהופעותיו במקרא, באירוע היסטורי חשוב, בספר שעלילתו מתרחשת בו ובסוגייה אזרחית הקשורה אליו.
ד"ר שאול מזכירה את מעמדו של המורה. בנוסף לשכר ותנאי עבודה, מעמדו נקבע על ידי מלאכתו בפועל. המורה המנחה מחקר זוכה להביא לידי ביטוי את כישוריו ומומחיותו בדיסציפלינה שבה הוא בחר להתמחות. רבים מהמורים בתיכון הם לא רק מורים להיסטוריה, לספרות וכו' – הם אנשי הדיסציפלינה. הדיסציפלינה שלנו ניצבת במרכז חיינו והיא תחום העניין המרכזי שלנו.
טל טבשיכמי ששנים רבות מנחה עבודות חקר, אני יודע שהקשר שבין מורה מנחה ותלמיד חוקר הוא מיוחד ומעצים עבור שני הצדדים – זאת בניגוד למפגש האנטגוניסטי והכפוי המתקיים לעיתים קרובות סביב בחינת הבגרות.
רבים מהמורים יוצאים נגד "האפליה נגד המקצועות שלנו": מדוע מותירים את בחינות הבגרות החיצוניות במתמטיקה, אנגלית, מדעים ושפה? בעיניי הטענה צריכה להיות הפוכה: מורי המדעים צריכים לשאול מדוע התלמידים לא יכולים לכתוב עבודת חקר המשלבת כימיה ופיזיקה, או ביולוגיה ואלקטרוניקה? אפשר רק לקוות שהצלחת הרפורמה החשובה שהוצגה בשבוע שעבר היא מהלך ראשון בהתחדשות של מערכת החינוך כולה.
- טל טבשי הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
