ברעש הגדול שמקיף אותנו בחודשים האחרונים שמתי לב לתופעה משונה. להערכתי, כשליש ואולי יותר מהמפגינים בירושלים נגד מדיניות הקואליציה מכסים את ראשיהם וראשיהן, אולם בה בעת, כמעט לא מושמעת מילת ביקורת על כוונות הממשלה מפי דמויות מובילות במה שמכונה "ציונות דתית". שופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין והמפכ"ל לשעבר רוני אלשיך אמרו את דברם, אבל למעט בודדים כמותם, וקריאות כלליות מהסוג שאי אפשר להתנגד להן - לשיח, לאחווה ולהבנה - כמעט אין קול על המצב מ"סרוגים" ידועים ומשפיעים.
כרקע אזכיר שבמשך עשורים היוו הציונים הדתיים גשר בין העולם הדתי, שאליו השתייכו בעבר כל היהודים בכל העולם, לבין הציונות, התנועה הלאומית שהקימה וקיימה את המדינה. הם ניהלו שיח עם חילונים וחרדים והוכיחו שאפשר להיות גם וגם - גם לקיים את המסורת, וגם להתאים אותה לריבונות המחודשת של העם בארצו. אנשי הציונות הדתית הקימו אוניברסיטה וגם ישיבות, קיבוצים ומערכות חינוך, מפעלים, בתי מלון וגרעיני נח"ל.
עבר זמן. מפלגה קיצונית שניכסה את השם "הציונות הדתית" היא שותפה בקואליציה שמקדמת חוקים המאיימים על זהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הממשלה מחלקת כספים באופן שיעמיק את העוני בקרב חרדים, תוך איום על איתנותה הכלכלית של המדינה, ומכאן גם על חוסנה הביטחוני ועל עצם עתידה. למרות זאת, רוב האישים הבולטים בציונות הדתית אינם מתבטאים בנושאים הללו, אף שיש בהם שאינם מסכימים לצעדי הממשלה. אני יודעת. דיברתי עם לא מעט.
לדוגמה, אדם שפרש מזמן. שמו הטוב ואמינותו עדיין הולכים לפניו, לכן לדבריו יש משקל. אך הוא חושש שאם יתבטא נגד ההפיכה המשטרית יגידו שהוא שמאלן. לטעמי הביטוי איבד משמעות – "סמולן" אומרים כשאין משהו בעל ערך לומר - אבל אפשר להבין את מי שחי ופעל כל חייו במסגרת מסוימת, ולא נעים לו להיות מתויג ומוחרג בתוכה. אלא שמי שחרד לעתיד המדינה, ראוי שיתעלם ממבוכה אישית, ויצעק את החשש שמקנן בליבו.
או, מישהו שנושא תפקיד של כבוד באחד מארגוני החינוך של המגזר, והוא מאוד מאוד מוטרד. אבל בהיותו מחובר למערכת, לצערו ידיו כבולות. כאילו חינוך הוא רק שיטות הוראה והעברת מידע, ולא הקניית ערכים. וגם, רבנים ואחרים השותקים נוכח הגדלת קצבאות לחרדים במקביל לביטול הדרישה ללימודי ליבה, שמא יואשמו שהם מתנגדים ללימוד תורה, ואולי לתורה בכלל. ראוי שהללו ודומיהם ישקלו את ההשלכות של שתיקתם.
טובה הרצל"ספירלת השתיקה" היא תיאוריה במדעי החברה שלפיה עמדות שמבוטאות בהרחבה בקבוצת ההשתייכות של אדם, יוצרות אשליה שהן דעת רוב הקבוצה. המצב גורם למי שמתנגד לדעה הקולנית לחשוב שדעתו היא חריגה, ובמשתמע שהוא חריג. לכן הוא נוטה להצניע את עמדתו. החלל שמותירה שתיקתו מתמלא בדעה הנגדית, וחוזר חלילה. בהמשך אולי הוא ישנה עמדה – נדרש ביטחון עצמי רב לחשוב לאורך זמן שכולם טועים ורק אני צודקת. במקביל מתפתחת ספירלה הפוכה, שכן קולה של העמדה הנגדית נחלש והולך. כעבור זמן הלחץ החברתי הזה משנה את המציאות. המסקנה היא שמי ששותק מול מה שהוא מתנגד לו, למעשה מעצים אותו.
במקום נוסחאות וגרפים שמסבירים את התיאוריה, אביא ציור של האמנית הירושלמית חנה גולדברג. הגלימה, עיטורי הזהב והסגנון, כולם מזכירים ציורים קלאסיים של קדושים נוצריים. אבל הספר שהדמות מחזיקה אינו מסמך קדוש של דת מוכרת; הכיתוב על הכרך מקדש ערך מאוד מסוים – MAYAGIDU. מה יגידו.
תגובת הסביבה למעשינו אכן חשובה, ולכן רובנו משתדלים לחייך ולא נדחפים בתור. אבל הציור לא מפנה אצבע כלפי אלו שמתנהלים בנימוס. הוא מצביע על מי שמאמצים את "מה יגידו" כעקרון מקודש. הוא מנחה אותם אפילו בעניינים מהותיים, דוגמת המשבר העמוק שבו מצויה כעת מדינת ישראל, על הסכנה הגלומה בו. הגיע הזמן שאישים משפיעים בציונות הדתית - האמיתית והמגשרת, לא המתחזה והמפלגת - יבינו שזו לא עת לחשות, מחשש מה יגידו, אלא עת לדבר. בכך הם יפעלו להאט ולשנות את הספירלה, ויובילו את הציבור הדתי-ציוני לשוב ולמלא את תפקידו ההיסטורי.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ וכיהנה כשגרירה בדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
