(צילום: חגי דקל)

מאז מבצע שומר החומות, חמאס מתהדר במשוואה החדשה שהציב מול ישראל ולפיה הוא פועל בחיבור זירות במקרה של הסלמה צבאית. שנים ארוכות ניסה הארגון לבצע זאת - וכשל כישלון חרוץ - ואז נפתחה המערכה במאי שעבר וזה הצליח לו הרבה מעבר למה שהוא שיער.
3 צפייה בגלריה
פלסטינים מנופפים בדגלי פלסטיןחמאס בהר הבית
פלסטינים מנופפים בדגלי פלסטיןחמאס בהר הבית
דגלי חמאס בהר הבית
(צילום: רויטרס)
בשעה שהארגון נלחם בישראל מרצועת עזה, גם הגדה בערה מהפגנות ועימותים אלימים, גם מזרח ירושלים סיפקה את ליטרת הבשר שלה, אך השיא היה במהומות הקשות שהציתו חלקים מערביי ישראל והבדואים בנגב. אלא שרצף האירועים האינטנסיבי מאז גרם לרבים לשכוח שגם מלבנון שוגרו רקטות לעבר ישראל במהלך המבצע, והייתה זו שלוחת חמאס בלבנון שאחראית לירי.
בחודש דצמבר פרסמנו לראשונה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" אודות קיומה של שלוחת חמאס בלבנון. מי שעומד מאחורי הקמת השלוחה והכוונתה הוא סגן מנהיג חמאס, סאלח אל-עארורי, שמטרתו הייתה להקים כוח צבאי חשאי על אדמת לבנון שיהיה חלק אינטגרלי מהארגון ויוכל לייצר לישראל זירה נוספת וטורדנית מצפון. שבועיים אחרי הפרסום אירע פיצוץ מסתורי במחסן רקטות של השלוחה בפרברי צור. חמאס הטיל איפול על נסיבות המקרה ועד היום לא ידוע מה או מי גרם לו.
3 צפייה בגלריה
עימותים בין פלסטינים לכוחות צה"ל בחברון
עימותים בין פלסטינים לכוחות צה"ל בחברון
עימותים בחברון
(צילום: EPA)
השלוחה, שמרכזה נמצא בצור עם מאות פעילים, כפופה להנהגת חמאס בחו"ל, אך היא נמצאת בקשר גם עם חמאס-עזה. הלילה, כאמור, קיבלנו תזכורת לנוכחותה של השלוחה בלבנון שמאתגרת את ישראל, ובאופן טבעי, חמאס נמנע מלקבל אחריות על הירי.
בחזרה לדוקטרינת המשוואות: המציאות מוכיחה שישראל משחקת לידיו של חמאס. בהסלמה הנוכחית, מערכת הביטחון מנסה לייצר בידול מלאכותי בין פעילות הטרור של חמאס בגדה המערבית ובמזרח ירושלים לבין פעילותו ברצועת עזה, וישראל נמנעת מלהעניש את חמאס בעזה על פעילות שהוא מכווין משטח הרצועה באזורים אחרים. ההסתה והכוונת הפיגועים, שמקורן בעזה, מייצרות לחמאס עד כה פטור מתגובה שם, כל זמן שהפעילות ההתקפית (כמו ירי רקטות) לא יוצאת מהרצועה.
חמאס יודע זאת היטב וניכר שהוא מנצל את הפטור הזה לצרכיו, אך השימוש שלו בזירה הלבנונית לוקח את העניין צעד אחד קדימה - ויש שיגידו צעד אחד רחוק מדי. לפיכך ראוי לבחון מחדש את מדיניות הענישה הישראלית.
3 צפייה בגלריה
יחיא סינוואר, נפתלי בנט
יחיא סינוואר, נפתלי בנט
יחיא סינוואר ונפתלי בנט
(צילום: רויטרס, AFP)
פתרון אפשרי לכך הוא לייצר משוואה מול משוואה: חמאס דוגל במדיניות של חיבור זירות, ישראל יכולה להחליט שהיא הופכת את שיטת התגובה שלה ב-180 מעלות ובמקום מדיניות של בידול זירות, היא מתחילה גם במדיניות של חיבור זירות משל עצמה. המשמעות: חמאס הכווין חולייה בגדה המערבית שביצעה פיגוע? ישראל סוגרת לכמה ימים את מעבר כרם שלום. הארגון שיגר רקטה מעזה? ישראל מבצעת תקיפת תגובה ברצועה ופותחת במקביל במבצע מעצרים נרחב של בכירי הארגון בגדה. חמאס שיגר רקטה מלבנון? ישראל תוקפת מהאוויר מתקנים של הזרוע הצבאית שלו בעזה. חמאס מלבה עימותים בהר הבית? ישראל סוגרת או מצמצמת את מרחב הדיג ברצועה.
שינוי מדיניות כזה יכול לטלטל את כל הקונספציה שחמאס בנה. ייתכן מאוד שבטווח הקצר שינוי כזה בתפיסת ההפעלה יוביל להסלמה, אבל הסתכלות ביטחונית חייבת להיות לטווח הארוך. אגב, ניצנים של שינוי כזה נראו מיד אחרי שנפתלי בנט מונה לתפקיד שר הביטחון בשנת 2019, כאשר ישראל חיסלה במהלך יזום את מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האיסלאמי, בהא אבו אל-עטא ברצועה. ממש במקביל לחיסולו באותו לילה, ובהפתעה מוחלטת, תקפו כלי טיס עלומים בדמשק את ביתו של אכרם עג'ורי, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד בניסיון לחסלו. היה זה קו מחשבתי יצירתי שטלטל קונספציה מיושנת של חסינות למאן דהוא. הגיע הזמן לרענן אותו מחדש.