חזור ובחור, כל קמפיין מביא עמו קריאה מחודשת לשנות את שיטת הבחירות הישראלית, ולאחרונה קרא כאן פרופ' אבנר בן-זקן ליישם את שיטת הבחירות האזורית. על פניה, ההצעה לחלק את ישראל ל-120 מחוזות על בסיס המודל הבריטי קורצת לנו. סוף כל סוף יוכלו אזרחי ישראל ליהנות מנציגים "משלהם" בכנסת, כאלה שתהיה להם אחריות ישירה למחוז ואינטרס לפעול למען תושביו כי להיבחר מחדש. אולם בדיוק בנקודה הזו נגמרים היתרונות. הדבר האחרון שישראל צריכה זו שיטה רובית אזורית, שהיא בפועל שיטה פגומה שמעוותת את רצונות הבוחרים ואת הערכים הבסיסיים ביותר של דמוקרטיה ייצוגית.
לא נהוג למנות את יתרונותיה של השיטה בישראל, אך יש לנו גם במה להתנחם. השיטה שלנו קיצונית ביחסיותה, כלומר - יש הלימה כמעט מלאה בין קולות למושבים. כל קול של כל בוחרת ובוחר מעל אחוז החסימה נספר במלואו ומשפיע באופן שווה על הרכב הכנסת. זה לא מובן מאליו בכלל, מאחר שזה לא קורה דווקא בדמוקרטיות המפוארות והוותיקות שמשתמשות בשיטה אזורית. זה פשוט מאוד: כשישנה חלוקה למחוזות גיאוגרפיים, יש קולות ששווים יותר ויש קולות שפשוט הולכים לפח. ישנם מחקרים המצביעים באופן ברור על כך שכששיטת בחירות היא אזורית – נרשמים יותר עיוותים בהמרה של קולות למושבים.
איך נראה עיוות כזה? קחו לדוגמא את הבחירות הבריטיות בשנת 2001, שבהן זכה הלייבור ב-62% אחוז מהמושבים בפרלמנט, אף שקיבל רק 40% מהקולות. או את הבחירות לקונגרס האמריקני ב-2012, שבהן הרפובליקנים זכו ב-48% מהקולות אך ב-54% מהמושבים. אפשר רק לדמיין את המחאה בישראל נגד מפלגה שתרכיב ממשלה עם פחות ממחצית הקולות – ואת הקריאות המהירות לחזרה לשיטה יחסית.
אגב, איך אומרים ג'רימנדרינג בעברית? איך נוכל להבטיח שהוועדה שתחלק את ישראל למחוזות תהיה חפה מפוליטיקה ולא תנסה לצייר מחדש את גבולות המחוזות למיקסום פוליטי של צד אחד? וגרוע מכך: על בסיס אוכלוסייה מגזרית עם ניחוח גזעני? אלו לא דוגמאות מהדמיון, אלא פשוט הדרך שבה מציירים מחוזות בארה"ב.
על פי ההצעה לבחירות אזורית בישראל, ראש הממשלה ייבחר על ידי המפלגה שניצחה ביותר מ-60 מהמחוזות. אחת ההנחות במדע המדינה היא שתחת שיטה אזורית רובנית, מספר המפלגות יצטמצם, לרוב לכדי שתיים גדולות, כשמסביב כמה מפלגות קטנות שיצליחו להיבחר במחוזות ספציפיים. אכן, מספר גדול של מפלגות מאפיין את השיטה הנוכחית בישראל, אבל קשה לדמיין התכנסות לשתי מפלגות גדולות בחברה רבודה ורב-מגזרית כזאת.
יומו הראשון של ראש הממשלה הנכנס יאיר לפיד
(צילום: אבי קנר, רועי אברהם, לע"מ)
השיטה שלנו מתסכלת אותנו בעיקר כי עיוותיה הצליחו להשתלט עליה. צודק פרופ' בן-זקן שטוען שחסר בישראל חיבור עמוק בין בוחרת לנבחרת. מכאן זועקת הרעה החולה ביותר של מפלגות ישראל: אין פריימריז. מאחר שהשיטה שלנו מעודדת פוליטיקאים להקים מפלגות פרסונליות יש מאין, ולשלוט בהרכבן ביד רמה, הקשר היחיד בין הבוחר לנבחר בפוליטיקה מתנתק כליל.
דוד יששכרוףאפשר לתקן את השיטה הישראלית מבלי לשנות אותה מקצה לקצה, וזה הפתרון שאציע: יש לבחון שינוי שלפיו רשימת מפלגה לכנסת תיקבע ביום הבוחר, ולא בבחירות מקדימות במפלגות הדמוקרטיות הבודדות, לא בידי ועדה מסדרת במרתף ביתו של יו"ר המפלגה ולא בידי מועצה דתית. התהליך פשוט: כל אזרחית או אזרח שיגיעו לקלפי יבחרו את המפלגה שהם רוצים ואז יסמנו את הרכב הרשימה. זו הדרך היחידה לשמור על יתרונותיה של השיטה, שהולמת את המבנה של החברה הישראלית, ולהישמר מעיוותים אנטי-דמוקרטיים שמאפיינים לרוב את השיטה הרובנית-אזורית.
והנה הנקודה העיקרית: גם שינוי השיטה לא יפתור את המשבר הפוליטי שישראל מצויה בה. אנחנו נבין זאת היטב כשביום שאחרי בנימין נתניהו כל המערכת הפוליטית תתיישר מחדש. בסופו של יום, אם השיטה שלנו משקפת באופן מהימן ביותר את הרצון של הבוחרים הישראלים – דיינו. אפשר לתקן את השיטה, אך לא מומלץ להפוך אותה לחלוטין על פניה, קל וחומר לתוך שיטה אנכרוניסטית שעלולה לעוות את הדמוקרטיה אפילו יותר.
- דוד יששכרוף הוא סטודנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית, עוסק בשיטות בחירה ופוליטיקה אלקטורלית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
