עם תום מלחמת העולם השנייה תיאר ווינסטון צ'רצ'יל כיצד ירד מסך ברזל שחילק את העולם בין שני גושים יריבים. מלחמת עזה 2023 חושפת מסך ברזל חדש, אך הפעם החלוקה אינה בין גושים מדינתיים אלא בין תרבויות. זהו עימות הנסוב על השאלות מהי אמת ומהו מוסר, ומבדיל חברות בעלות ביקורת עצמית ואמפתיה כלפי האחר לבין כאלה הרואות עצמן קורבן נצחי ובה בעת מקדשות אלימות.
הביקורת הבינלאומית החריפה שסופגת ישראל והקושי לעורר הזדהות וחמלה עם פשעי המלחמה ב-7 באוקטובר אינם בעיית הסברה אלא עדות להתמודדות עם מארג תרבותי מנוגד הכולל את רוב העולם הערבי והאסלאמי, רוסיה, סין, חלק ממדינות אפריקה ואסיה, וכן את הקהילות המוסלמיות במערב המשמשות חוד חנית בהתקפה העולמית נגד ישראל. הגוש הזה מציג אמת צינית וחד-ממדית. הוא מורכב ממדינות דיקטטוריות או אוטוריטריות שבהן חברות אזרחיות נחשלות מקבלות בהכנעה, ולפרקים אף בצידוד, את ההרפתקאות האידיאולוגיות של משטריהן: החל מהפצת הטרור והרצחנות מבית של המשטר באיראן, עבור בפלישת רוסיה לאוקראינה וכלה בטבח של חמאס באזרחי ישראל.
ראשי הגוש הזה אחראים בחודש האחרון לכמה הצהרות נלעגות במיוחד, כמו הגינוי הרוסי את פשעי המלחמה בעזה; הזעזוע שהפגינו נשיאי איראן וסוריה, איבראהים ראיסי ובשאר אסד, הידועים בכינוי "הקצבים", מפגיעה המונית באזרחים; וכן מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, שמפגין עמדה חד-ממדית המלווה בחיפוש מעוות אחר "הקשר" לאלימות, ובכך ממחיש את הריקבון המוסרי הפושה בגוף שבראשו הוא עומד, שלאחרונה העניק לאיראן תפקיד בכיר במועצת זכויות האדם.
זהו מרחב תרבותי שהוליד מספר זעום ביותר של אנשי רוח או מדינאים שגינו באופן בהיר וחד-משמעי את טבח 7 באוקטובר, שאותו לא ניתן להצדיק בשום נימוק פוליטי או כלכלי. רק איחוד האמירויות בלטה כמגדלור מוסרי עם הכרזות דומות לאלה של מדינות המערב, בניגוד ליתר מדינות ערב, חלקן דיקטטורות הטובעות בדם, שהפגינו זעזוע מאוס מהפרת זכויות אדם בעזה.
מלחמת עזה חייבת לעורר את ההבנה במערב שלפיה ישראל משמשת מצודה קדמית במאבק ציביליזציות שכבר הגיע לתחומן ועלול לאיים על צביונן. עובדה בולטת היא שמוסלמים הם העומדים בראש המחאות הקולניות, ולפרקים גם האלימות, המשקפות גישה אנטי-הומנית כלפי ערך חיי האדם ומוחדרות לשיח הציבורי והפוליטי הרווח בצפון אמריקה ואירופה.
הקהילות המוסלמיות הללו, מחוזקות באנשי רוח, יוצרים והמוני צעירים, התפעמו מהטבח שנתפס בעיניהן כמאבק המדוכא נגד המדכא, תוך הפגנת בורות כלפי הצללים הנטועים בחמאס, למשל גישתו הרצחנית כלפי להט"בים. המחאה נגד ישראל מבוססת על פוליטיקת זהויות חלולה. פעילים למען האקלים וזכויות אדם מחליטים באופן מודע, ללא כל ידע או ביקורת עצמית, להתאגד עם ארגוני טרור מתוך אמונה שהם מייצגים יחד את הצד הנאור של העולם.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהן מדינות אסיה ואפריקה, הן המיעוטים המוסלמים במערב, והן אנשי הרוח המערביים המזדהים עם המאבק של חמאס התאגדו לזרם אחד המשקף ביטוי קיצוני למגמה שהתפתחה בעולם מאז אמצע המאה ה-20: הצגת עמי העולם השלישי "המתעוררים" והלוחמים לשחרור כצודקים תמיד, רשאים לנקוט אלימות קיצונית נגד כל מי שמוגדרים אויביהם, אינם מחויבים בחשבון נפש או חרטה ונטולי כל אמפתיה כלפי האחר. מדובר בזרם אגוצנטרי ואנטי-הומני שמתכחש לכך שגם החלש יכול להיות פושע מלחמה אכזר, כפי שהוכיחו הפלסטינים פעמים רבות, ובפרט ב-7 באוקטובר.
את מאבק ההסברה חייבת ישראל למקד בקהלים המערביים שעולמם הערכי והמוסרי זהה לזה שלה ואשר חשים איום נוכח השינוי התרבותי והדמוגרפי החריף שחוות מדינותיהן בעשורים האחרונים. אותם אזרחים חונכו בצל איומי הפוליטקלי-קורקט להימנע מביקורת שעלולה לגרום להם להצטייר כאיסלאמופובים חשוכים. ואולם, מלחמת עזה ובמוקדה הטבח המזוויע, ממחישים שמדובר באיום גובר על ערכי היסוד של חברות המערב, וכי מה שהחל בעוטף עזה עלול בהחלט לשוב על עצמו ברחובות אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
