משה רידלר ז"ל, ניצול שואה בן 91, עבר לפני כחמש שנים לקיבוץ חולית כדי להיות קרוב למשפחה. "הוא היה האיש הכי מבוגר בקיבוץ", סיפר נכדו אמיר טסלר. "מהרגע שעבר לגור שם הוא היה זקן השבט, כולם הכירו את ההומור שלו". רידלר נרצח לפני כשבועיים במתקפת הטרור הרצחנית יחד עם המטפל שלו, פייאטרו בוסקו, עובד זר ממולדובה.
"הוא היה הסבא של חולית, אבל גם הסבא שלנו. כשהייתי קטן הוא היה אחראי להכל, הוא היה מסיע אותנו, מגיע בבוקר ומביא קרואסונים ובורקסים. הוא אהב לרקוד ולנסוע לטיולים בחו"ל", הוסיף אמיר. "עם השנים הגיל עשה את שלו, אבל גם אז לא ניתן היה להבחין בגיל שלו. עם האהבה שלו למשפחה, ולחיים, הוא המשיך לתת לכולנו הרבה כוח גם כשעבר את גיל 90".
בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, משה היה בביתו שבקיבוץ. "שמענו שיש בלגן בעוטף, יש לנו עוד משפחה שם, וישר התחילו הודעות בקבוצה המשפחתית", סיפר הנכד משב רידלר. "התקשרנו למטפל של סבא ב-7:20 הוא עוד לא כל כך הבין מה קורה. הם היו די מתורגלים ברקטות וידע להיכנס לממ"ד, אבל בשלב הזה עוד לא הבנו את גודל האירוע. אחרי השיחה הזאת לא ניתן היה להשיג אותם".
"בהתחלה לא הבנו למה הם לא עונים", הוסיף אמיר. "ככל שעברו השעות זה נהיה יותר ויותר מורט עצבים. דודה שלנו הייתה בקשר עם תושבי הקיבוץ וקיבלה תיאורים זוועתיים של מה שקרה. ב-23:15 הודיעו לה שמצאו אותם בבית, ושהם לא בחיים. עד היום אנחנו לא ממש יודעים מה היה שם".
משה רידלר ז"ל בנעוריומשה רידלר נולד ברומניה ב-1931, הוא היה בערך בן 9 כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, אותה שרד לבדו וללא משפחה. "לקחו אותו יחד עם אמא שלו ואחותו למחנה בטרנסניסטריה. אבא שלו ואחותו הגדולה נשלחו למחנה עבודה", סיפר משב. "אמא שלו ואחותו מתו במחנה מטיפוס, והוא הצליח בגיל 11 לברוח מהמחנה יחד עם חבורת צעירים".
"הוא סיפר לנו שהוא לא הפסיק לרוץ, ומה שהוא זוכר זה שהתעורר אצל משפחה בעיירה כפרית באוקראינה וחי איתם בזמן המלחמה", הוסיף. "הוא היה רועה צאן, ועזר להם בעבודות המשק. כששמע שהיהודים חוזרים לעיירה ושנגמרה המלחמה הוא ישב על מדרגות בית הכנסת ואבא שלו הופיע מולו. הוא היה בטוח שהוא לא בחיים. לאחר מכן הוא התאחד גם עם אחותו הגדולה".
משה, שהיה אמור לחגוג בדצמבר יום הולדת 92, היה גאה מאוד בעץ המשפחתי שגידל בארץ. "סבא תמיד אמר שאם יש לך במה להתגאות ולהשוויץ – אז תתגאה. כל הסיפורים האלה על המלחמה, אלו סיפורים של תקווה, הוא היה מספר אותם עם הרבה גאווה. היה לו חשוב להעביר את המורשת הזאת של לא לוותר", סיפר אמיר.
"אנחנו זכינו בסבא הכי טוב שיכולנו לבקש. עד היום האחרון לא היה דבר שיותר חשוב לו מהמשפחה שלו", הוסיף. "זה נורא מחזק אותנו, זה הדבר שנותן לנו הכי הרבה כוח בימים אלה. גם במותו, אנחנו יודעים לצחוק יחד, לבכות יחד, ולחבק אחד את השני. אנחנו רוצים שיזכרו אותו לא בזכות הסוף שלא הגיעו לא, אלא בזכות החיים שהכניס לכל מקום שהיה בו. זאת המורשת של סבא – לעבור את כל מה שעבר, ועדיין לתת לכולנו כוח".
אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה, ספדה לו: "במקום שיזכה להזדקן בכבוד, משה נרצח בדם קר. אנו בקרן המומים מהאכזריות הנוראה שפקדה אותו שוב".
