הסאגה הזאת נמשכת כבר עשרות שנים. מצד אחד, הייתה בישראל ממשלה שחתמה על הסכמי אוסלו. מצד שני, קבוצות נחושות של מתנחלים הקימו עוד ועוד נקודות יישוב. מאחזים. ב-1999, בעקבות מו"מ בין המתנחלים לבין הממשלה, הושג הסכם המאחזים הראשון. הוסכם אז על הקפאת 19 מאחזים, על אישור 11, על פינוי 10 ועל העתקת שניים למיקום חדש. אחד מהם הוא מצפה כרמים. הוא אכן הועתק, אך התברר שהאדמות הן בבעלות פלסטינית, ולכן הוחזר למיקומו המקורי. מה בוצע מההסכם? קרוב לאפס. משום שיש בישראל קבוצות כוח הרבה יותר חזקות מהממשלה. הן נחושות. הן מתוחכמות. ממשלות חוששות מהן.
יש רוב בציבור שתומך בהסדר כלשהו, לאו דווקא מדינה פלסטינית, אלא הפרדה, כולל הימנעות מהתיישבות בלב אוכלוסייה פלסטינית. ויש מיעוט שמעוניין בעוד ועוד מאחזים. עם אישור ובעיקר בלי. מי ינצח? התשובה ידועה.
זה לא שלממשלה כלשהי בישראל הייתה פעם תוכנית התיישבות מסודרת לאזורי יהודה ושומרון. כלום. אפילו תוכנית השלום של טראמפ, שמעניקה לפלסטינים מדינה על 70% מהשטח, שזכתה לברכתם של בנימין נתניהו ושל מפלגות המרכז, עשויה מפיסות, מטלאים, ממובלעות ומגבול הפרדה שמותיר בריבונות ישראל את כל המאחזים, באופן שהופך את ההפרדה לחוּכָא וְאִטְלוּלָא.
מאחז מצפה כרמים הוא רק משל. השטח הוקצה להתיישבות תוך חוסר ידיעה שלפחות חלק ממנו נמצא בבעלות פלסטינית. ואותה אי-ידיעה היא שסללה את הדרך לפסק הדין מיום חמישי, שנתן הכשר למאחז מטעמים של "תקנת השוק". מדובר בתקנה הגיונית לחלוטין, שאומרת שאם נעשתה עסקה בתום לב, היא תישאר בתוקפה, ובעל הנכס יקבל פיצוי. הרי לא מדובר בשטח שמישהו השתמש בו.
אלא שיש בעיה, משום שהנחושים והנחרצים הקימו שם בתים בלי שום אישור. באותם ימים, צריך להזכיר, גם נתניהו, כראש ממשלה, קיים את הסכמי אוסלו. הוא חתם על הסכם חברון בינואר 1997 ועל הסכם וואי באוקטובר 1998. הוא היה ונותר הסמן השמאלי בגוש הימין. אבל כל ההסכמים הללו וכל הרצון הטוב, והיה רצון טוב, לא עמדו מול הנחושים והנחרצים. הם קבעו עובדות בשטח. באותם ימים עדיין דיברתי עם מרוואן ברגותי, מהבולטים בהנהגה הפלסטינית. "אתם עובדים עלינו", הוא אמר לי. "איך אפשר לדבר על שלום ולהקים עוד ועוד נקודות יישוב?".
(צילום: אבי חי)
אהוד ברק, שהחליף את נתניהו, עשה מאמצים אדירים להגיע לשלום. הוא הראשון שהגיש הצעה שכללה מדינה פלסטינית בת קיימא. הוא גם הראשון ששבר את הטאבו והציע את חלוקת ירושלים. זה לא עזר. ומול המתנחלים – כוחו כשל. הבנייה נמשכה. עשרות מאחזים. בהמשך, גם ההסכמה עם האמריקנים ב-2003 על פינוי מאחזים לא קוימה, בדיוק כשם שהחלטת הממשלה על מימוש המלצות דוח המאחזים מ-2005 לא קוימה.
העתירות נגד מצפה כרמים עברו גלגולים שונים. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע ב-2018 שהיישוב יוכל להישאר במקומו בזכות תקנת השוק. ב-2020 קיבל בג"ץ את הערעור וקבע שהיישוב יפונה. או אז ביקשה המדינה דיון נוסף. השופטת דפנה ברק ארז, שלא ידועה כחביבת הימין, הפתיעה והצטרפה לרוב, ארבעה נגד שלושה, שקיבל את הערעור וקבע שתקנת השוק עומדת לזכות המתיישבים. שמחה וששון ברחבי יהודה ושומרון. משום שנוצר תקדים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיסהדי במרומים שאני מחבב את המתנחלים. את רובם. אבל לוּ רק היו מצטרפים להסכמה לאומית שתותיר את הגושים במקומם, תוך כיבוד החלטות ממשלה וויתור על מאחזי דווקא, שרק פוגעים בביטחון ומקדמים מדינה דו-לאומית – מצבנו היה הרבה יותר טוב. אבל יש להם כוח.
העניין אינו משפטי. העניין הוא מדיניות. מה החזון של ישראל? יש רוב, שכולל שליש ממצביעי הימין, שמתנגד למדינה דו-לאומית. אבל אין בישראל ממשלה שמסוגלת לגבש חזון שיבטיח מדינה יהודית עם רוב יהודי וימנע את האסון של מדינה דו-לאומית. אנחנו לא זקוקים להחלטות בג"ץ. אנחנו זקוקים לממשלה נחושה ולמשילות. בינתיים זה לא קורה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
