אין לנו הנהגה ראויה. זאת האמת. לא לעם, לא ללוחמים, לא לאלה שהקריבו ושילמו בחייהם, לא לחזית ולא לעורף, לא לפני 7 באוקטובר ולא אחרי.
האסון שעברנו באותו בוקר, האסון שאנחנו עוברים מאז, היה אמור להוליד מנהיגות אחרת. הפוליטיקאים שאשמים בטרגדיה, שהובילו אליה במחדלם ובמעשיהם, היו אמורים להתעורר אחרים. שטופי זיעה קרה. שטופי ענווה. שטופי רצון להפוך עולם. שטופי רצון לתיקון עולם. מתוך נתניהו היה אמור להתעורר מנהיג אמיתי. כזה שיעשה. כזה שיסלק מדרכו כל שיקול פוליטי, אישי או לא ענייני. כזה שיפעל סוף־סוף לטובת העם ולא ינפנף בסיסמאות ריקות כמו "ניצחון מוחלט". מתוך השרים סביבו, חברי הכנסת, היו אמורים לקום משרתי עם. לא משרתי ראש ממשלה ומשרתי עצמם.
מתוך נתניהו היה אמור להתעורר מנהיג אמיתי. כזה שיסלק מדרכו כל שיקול פוליטי, אישי או לא ענייני. כזה שיפעל סוף־סוף לטובת העם ולא ינפנף בסיסמאות ריקות כמו "ניצחון מוחלט"
כי זה צו השעה. כי זה צו העם. כי כל כך הרבה על הגורל. כי האיומים גדולים כל כך. כי מלחמת הישרדות מתחוללת פה. כי העם שכאן נפגע מספיק ממנהיגות כושלת, מפקירה, מפלגת. כי העם נזקק בעת הזו להובלה אחראית ואמפתית. כי המצפון לא היה אמור לאפשר אחרת עבור נבחרי ציבור שלא ממש ברור איך הם ישנים בלילה. עבור ראש ממשלה ששיווק עצמו כמר ביטחון, בזמן שהוא מוזהר ומוזהר, עד שהפך לראש הממשלה המוזהר בתולדות ישראל.
ציפינו שיקומו סוף-סוף מנהיגים
כי מנהיג סביר, עם טיפונת ראייה מפוכחת, לא יותר, אמור היה להבין שאחרי טבח 7 באוקטובר אין לו שום עתיד פוליטי, והוא חייב להתנהל חף משיקולים מלבד טובת העם. שזה הזמן שלו לתקן, לעשות הכי טוב. ואז לרדת באחריות מהבמה. ציפינו שמעל פני האדמה המדממת הזו, החבוטה, יקומו סוף־סוף מנהיגים. לא פוליטיקאים. שייקחו אחריות. שיניחו לעסקנות, לתככנות, לסיסמאות. שינווטו תקציבים בהתאם לצרכים, שיחלקו נטל ומשאבים, שיסלקו קיצונים, שידאגו לחטופים, למפונים, ללוחמים, לנפגעים. שיתכננו את היום שאחרי. שיציעו לכולנו עתיד. שיראו רק את העם ואת צרכיו מול העיניים. שיעשו את המעשה הנכון. שיעשו את המעשה הנכון.
1 צפייה בגלריה
אמור היה להבין שאחרי טבח 7 באוקטובר אין לו שום עתיד פוליטי. נתניהו
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
אבל זה לא קרה. ולצד המנהיגות שלא קמה, שאיננה, יש את הצבא והלוחמים. אלו שהתרוממו חבוטים, מפוכחים, אחרים, מתוך כישלון 7 באוקטובר. ומאז, ללא ימים ולילות, הם מקריבים ומשלמים בחייהם. אלה שמרגישים מרמת השטח את חוסר ההנהגה.
מותר להם לבקש, בשם החברים שלהם שלא חוזרים מהקרב, או חוזרים אחרים, בשם המחיר הנורא שהם פוגשים מקרוב, שגם המנהיגים ימלאו את חלקם? שלא יובילו לאסונות נוספים? אבל אז, כשקם אחד כמו תא"ל דן גולדפוס, כולם מזדעזעים. נכון, יש דרג פוליטי ויש דרג צבאי. ונכון, תפקיד הצבא להקשיב ולעשות. בטח לא לחלק הוראות לפוליטיקאים. ההיררכיה מובנת. אחרת, ברור, לאמירות מהסוג הזה יש פוטנציאל פגיעה במרות, יהיו ערכיות אשר יהיו.
ועדיין, מבחינת תוכן, גולדפוס לא אמר משהו שהוא לא נכון. יותר מזה, הוא לא אמר משהו שהלוחמים בשטח לא צועקים כבר חודשים ארוכים. מי שמסתובב ביניהם או מביא את הדברים, שומע את זה מרבים. גולדפוס אמר שהמלך הוא עירום. הוא לא היה אמור להיות זה שאומר את זה. גם הילד באגדה ההיא לא היה אמור לומר את מה שכל המבוגרים סביבו חששו לומר. וכאן עוד יש ילד עם רובה, טנקים ועוצבה. ילד שהוא לא בדיוק ילד.
ליאור בן עמייובל חןועדיין, בשוך הסערה והנזיפה, אמת זו אמת, חוסר הנהגה זה חוסר הנהגה ומלך עירום זה מלך עירום.
