בכפר יונה, בראש גבעה קטנה, במרכז פארק עירוני בגינות הדר, נמצא בית אבן יפהפה מוקף גדר המוכרז כמבנה לשימור. את בית האבן הזה בנה חאג' נימר אל-נבולסי, בן לאחת המשפחות היותר עשירות וידועות בשכם, שהחזיק בבעלותו בתי חרושת לסבון, עבור בנו ראדי.
למעשה בנה האב שני בתי מידות לבן, הראשון בסמוך למושב ינוב שיועד לראדי אל-נבולסי ולמשפחתו, השני בכפר יונה, בית שבו חיכתה לבנו המאהבת. את שני בתי האבן הללו, שנבנו בסגנון אקלקטי - שילוב של אדריכלות מערבית ומזרחית, עם עמודים הלניים וקשתות - תכנן אדריכל יהודי שעלה כמה שנים קודם לכן לארץ, בשם חיים בן עטר (בלומנפלד). הם הוקמו בשנות ה-40 יחד עם וילה נוספת שנבנתה בתוך שכם. הבתים מוקמו במרכזם של שטחים נרחבים שהיו בבעלות המשפחה, שאחד מבניה, סולימן אל-נבולסי, היה ראש ממשלת ירדן בשנים 1957-1956.
בין משפחת אל-נבולסי לתושבי כפר יונה שררו יחסים מצוינים. ד"ר שמעון היימן, למשל, לימים ראש המועצה, היה רופא המשפחה, וביישוב סיפרו שהמשפחה שיתפה פעולה עם ההגנה וסייעה לש"י - שירות הידיעות של הארגון. לא ברור עד כמה המידע הזה מדויק כמו שלא ברור אם נכונים הסיפורים כי בכפר יונה הבטיחו לראדי ב-1948 שיוכל לחזור לביתו עם תום הקרבות. מה שברור הוא שראדי אל-נבולסי מעולם לא שב לבתים שהקים עבורו אביו, ושהוא נקבר בתחילת שנות ה-50 בשכם. האדמות עברו לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, עובדו במשך שנים על ידי קיבוץ מעברות ומושב ינוב, ועל חלקן נבנו השכונות החדשות של העיר.
מה שעוד ברור הוא שאיברהים אל-נבולסי בן ה-18 שחוסל בשבוע שעבר בקסבה של שכם הוא בן משפחה. דור רביעי או חמישי לחאג' נימר אל-נבולסי, שעל פי הסיפורים שיתף פעולה עם היהודים. וזו ההודעה שהדור הרביעי או החמישי השאיר, זמן קצר לפני החיסול: "אני אוהב אתכם, אני אוהב את אמי, תשמרו על המולדת. אל תעזבו את הרובה, אני במצור והולך למות מות שהיד". אביו, עלא אל-נבולסי אמר: "איברהים לא היה נרדף, הוא היה הרודף, וזה המסר שהשאיר אחריו לצעירים".
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלועל כל זה אפשר לומר שני דברים. הראשון, שבסיפור הזה מקופל העימות הישראלי-פלסטיני כולו, עם הסיכוי לחיים משותפים ועם ההחמצה הגדולה ששני הצדדים שותפים לה, גם אם לא בחלקים שווים. השני, שמוצלח ככל שנחזה להיות המבצע בשכם, כולל חיסולו של איברהים אל-נבולסי - מחבל עם דם על הידיים - התוצאות אינן מעודדות, ואינן סיבה לאנחת רווחה.
העובדה שכוחות הביטחון חיפשו במשך זמן רב אחריו, הצליחו לאתר אותו, להיצמד אליו, לבחור את הזמן המתאים ביותר ולחסל אותו בסופו של דבר, אכן ראויה לציון. מה שצריך להטריד ולהדאיג זו המוטיבציה שדחפה את אל-נבולסי, עדיין לא בן 20, שדחפה את אלו שנהרגו יחד עמו במבצע הזה, שדוחפת אחרים כמוהו למלא את השורות כל פעם מחדש. צעירים שהם לא בהכרח מהשוליים, לאו דווקא פנאטים דתיים, שחלקם אפילו אינם משויכים ארגונית - ועדיין הם חדורי שליחות.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 09:03, 14.08.22
