לפני שנה נולדה לאחד מאיתנו, רועי, בת ראשונה. היא נולדה מוקדם ושהתה בפגייה מספר שבועות, שם האכילו אותה כל שלוש שעות בטיפול מסור. מאז שהשתחררה, היא גדלה, מתפתחת, ומטפסת באחוזונים. שנינו הורים לילדות קטנות. אנחנו לא מסוגלים לדמיין סיטואציה שבה הן בוכות מרעב ואין לנו אוכל לתת להן.
אבל זה מה שקורה היום בעזה. אב בעזה תיאר לאחרונה איך מצבה של התינוקת שלו, ג'ואוד, הידרדר במהירות בימים לאחר שנולדה בסוף פברואר: "הצלעות שלה נעשו מאד קרות והיא נשמה מאד לאט". היא סבלה מתת-תזונה ולאחר שמונה ימים נפטרה. בעזה כבר לא מדובר בסכנה של רעב עתידי. בעזה ילדים היום מתים מרעב. הדיווחים על הרעב בעזה מאומתים באמצעות ביקורים בשטח, ראיונות עם רופאים, תמונות, וסרטונים. גם ילדים שלא מתים מרעב סובלים ויסבלו מפגיעות לכל החיים כתוצאה מהמחסור החמור במזון – המוח והגוף שלהם לא מתפתחים כראוי והם חשופים יותר למחלות.
מדד ה-IPC הוא המדד המוסכם היום לרעב, והוא מבחין בין חמש רמות של חוסר ביטחון תזונתי. על פי הבדיקה האחרונה שנערכה בפברואר-מרץ, כמעט 700 אלף אנשים בעזה סבלו ממחסור קטסטרופלי במזון, הרמה הגבוהה ביותר במדד. ההערכות הן שתושבים בצפון עזה צורכים בממוצע רק 245 קלוריות ביום, כ-10% מהכמות המומלצת. הכלכלן הראשי של ארגון המזון העולמי הסביר שארבעה מכל חמישה אנשים בעולם שסובלים היום מרעב חמור נמצאים בעזה.
ל-IPC יש גם נוסחה רשמית להערכת מצב של רעב המוני (famine), שבו שיעור משמעותי מהאוכלוסייה גווע מרעב. במאה ה-21, רק פעמיים הוכרז על רעב המוני: בסומליה ב-2011 (שם מתו בסופו של דבר רבע מיליון איש מרעב) ובדרום סודאן ב-2017. על פי הדוח האחרון, בצפון הרצועה צפוי להתפתח רעב המוני עד מאי לכל המאוחר, וחלק מהמומחים חושבים שהסף של רעב המוני כבר נחצה שם. האסון אינו מוגבל לצפון הרצועה וכל אוכלוסיית עזה סובלת מחוסר ביטחון תזונתי באופן חסר תקדים.
מי אחראי? לחמאס, שעל פי טענות מעורב בביזת אוכל, יש כמובן חלק בכך. אבל לישראל יש אחריות גדולה לרעב בעזה. ואולי הדבר שהכי קשה לנו כישראלים להתמודד איתו היא ההכרה בכך. ישראל שולטת הרמטית על הכניסה של מזון ומים לרצועה, ורק בעקבות לחץ אמריקאי החלה לאפשר כניסה של משאיות סיוע. הממשלה הסכימה לאחרונה לפתוח את מעבר ארז לכניסת מזון לצפון הרצועה - אך מספר המשאיות עדיין לא מספיק כדי למנוע את הרעב. הבעיה היא לא רק במניעת כניסה של מזון, אלא גם בחלוקה שלו. הממשלה מונעת ממשלחות סיוע רבות גישה לצפון הרצועה. ישראל גם תוקפת שוטרי חמאס שמלווים שיירות הומניטריות. הרצון להחליף את חמאס מוצדק וראוי, אבל הממשלה מסרבת לקדם אלטרנטיבות. הסירוב לעבוד עם גורמים פלסטינים אחרים כדי לחלק את מעט הסיוע שכן נכנס מוביל לכך שהממשלה מסכלת במו ידיה את המאמץ ההומניטרי שהיא לכאורה מקדמת. וגם אם אף ארגון לא מספק מזון, צה"ל יכול לעשות זאת, ולמעשה ישראל מחויבת לכך לפי אמנת ז'נבה, אך גם זה לא קורה. התוצאה היא כאוס ואירועים כמו אסון ההתנפלות על משאיות המזון ברחוב א-רשיד, שבו נהרגו עשרות אזרחים.
הרעב האכזרי בעזה פוגע גם בישראל: הוא פוגע ישירות בחטופים, הוא פוגע בתמיכה הבינלאומית במדינה, הוא פוגע בסיכוי להפחית את האלימות בטווח הארוך
חמאס פועל בדרכים מזעזעות, החל מטבח 7 באוקטובר, דרך ההתמקמות בבתי חולים, וכלה בפגיעה בשיירות מזון. אין שום הצדקה למעשים המחרידים האלה. באותה מידה אין ולא יכולה להיות הצדקה להרעבה של ילדים. למרבה הזוועה, מדיניות הממשלה מובילה בדיוק לכך. הרעב האכזרי בעזה פוגע גם בישראל: הוא פוגע ישירות בחטופים, הוא פוגע בתמיכה הבינלאומית במדינה, הוא פוגע בסיכוי להפחית את האלימות בטווח הארוך. מעבר לכל, ההרעבה היא כתם מוסרי עלינו כישראלים שמחויבים להגינות אנושית בסיסית.
מה אנחנו יכולים לעשות? המציאות היא שישראלים רבים מתנגדים באופן גורף להרעבה ולא מוכנים שיתבצעו מעשים ברבריים בשמם. יש לומר זאת במפורש. וכשרבים מדי בישראל עדיין אינם יודעים על הרעב בעזה, בין השאר משום שכלי תקשורת רבים כמעט ולא מסקרים אותו, חשוב לדבר, להפגין, ולהפעיל לחץ על פוליטיקאים לנקוט עמדה מוסרית ברורה. ניתן אפילו לתרום להעברת מזון ישירות לרצועה. ישראל שולטת היום בעזה והממשלה יכולה למנוע את הרעב שם. אסור להשאיר את האנושיות לקהילה הבינלאומית, כאילו שלנו זה לא נוגע. זה הצו המוסרי שלנו.
ד"ר רועי לוי הוא מרצה בכיר בבית הספר לכלכלה ע"ש איתן ברגלס באוניברסיטת תל-אביב; ד"ר ליאור שפר הוא מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב
