"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" (מתוך מגילת העצמאות)
הארץ בוערת וסוערת ובשעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור כיצד ואיך נחגוג את יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל. האם נציין אותו יחד תוך אמונה בצדקת דרכנו ויעודנו המשותף, כיאה למדינה שידעה מלחמות ומאבקים ועמדה בכל אלה בגבורה תוך שמירה על צלמה ודמותה הייחודית? או שמא ניאלץ לעשות זאת תוך מאבק מתמשך ברחובות כשמעלינו משייט ענן שחור המטיל צל על הדמוקרטיה? הקריאה והעיסוק בהכרזת העצמאות מחויבי המציאות ברגעים אלה. הם מאפשרים התפעלות מגודל השעה שבה ניסחו האבות המייסדים - תוך כדי מלחמת קיום ממש, כשלא ברור אם היישוב הקטן מסוגל לשרוד את מלחמת העצמאות - מגילה המצליחה לשמש עבורנו חזון והשראה גם עשרות שנים אחרי כתיבתה.
המשפט "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" הוא מן המצוטטים ביותר מתוך מגילת העצמאות, ומוזכר לא אחת בדיונים סוערים בכנסת, בפאנלים בתקשורת ובימים אלה גם בהפגנות. יש לכך סיבה טובה: ההתחייבות הקצרה הזו מזקקת במידה רבה את המאווים, השאיפות, וערכי הליבה של מדינת ישראל – היהודית והדמוקרטית, האוניברסלית והפרטיקולרית. הרישא של המשפט (יסודות החירות, הצדק והשלום) עולה בקנה אחד עם העקרונות האוניברסליים שבהם חויבה המדינה היהודית בהחלטה 181 של האו"ם (כ"ט בנובמבר), ואילו הסיפא (חזונם של נביאי ישראל) יוצרת את הזיקה הייחודית של ערכים אלה למורשת ישראל. אבל למה בעצם הכוונה?
בעיניי, נביאי ישראל מייצגים את מה שאנו מכנים היום "שומרי הסף" - הגורמים האמונים על שמירת הליבה הערכית, המוסרית והחוקית של מדינת ישראל, אלה שעומדים בפרץ כדי למנוע פגיעה בצלמה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בתנ"ך הנביאים לרוב לא היו אהודים, בעיקר לא על המנהיגים, אבל גם לא על העם. הם היו מתריעים בשער, חושפי שחיתויות ואלה המוכיחים את הציבור ומנהיגיו על התנהגותם. כזה היה נתן הנביא המוכיח את דוד ששלח את אוריה למותו במשל כבשת הרש – נאום התוכחה החריף שלו. רבים יודעים לצטט את דברי אליהו לאחאב מלך ישראל שהרג בערמה את נבות מתוך רצון לרשת את הכרם שלו – "הרצחת וגם ירשת?".
הערכים האוניברסליים שעליהם מושתתת מדינת ישראל מהדהדים את האמור במשפט הפותח של הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם: "הואיל והכרה בכבוד הטבעי לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החירות, הצדק והשלום בעולם". משולש הערכים המצוין במגילה - חירות, צדק ושלום - מסמל את שלושת מעגלי הקיום של האדם: החירות שלו לחיות את חייו לפי דרכו ואמונתו, החירות שלו מכפייה ומשרירות ליבו של השלטון, והחירות שלו לבטא את עמדותיו ודעותיו ללא מורא.
באופן פרדוקסלי, דווקא הקביעה האוניברסלית והיהודית ביותר שנחקקה בישראל עד היום, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שנשען על ההכרה בכך שכל בני האדם נבראו בצלם - דווקא הוא, במקום לשמש מצע משותף לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, הפך לסלע מחלוקת.
הסעיף הראשון בו קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". הביטוי "בן-חורין" המוזכר בסעיף זה מייבא לתוך החוק את הזיכרון ההיסטורי של עם שהיה נתון לשלטון זר ויצא מעבדות לחירות. הצדק הוא הערך שמגלם את היחסים שבין אדם לאדם ובין המדינה לאדם. כפי שניסח זאת הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס, צדק קשור באופן הדוק לתחושת ההוגנות של האדם (Justice as Fairness). בתרבות הפוליטית והאזרחית בישראל יש לא פעם בלבול בין "להיות צודק" לבין "לנהוג בצדק" (להיות הוגן). לא פעם, מי שרואה עצמו צודק שוכח לנהוג בהגינות, בסבלנות, באמפתיה וחמלה כלפי מי שלדעתו אינו צודק.
צדק ביחסים שבין המדינה והאזרח מגולם יותר מכל בפעולתה של מערכת המשפט. לכן אי אפשר שלא לתהות כיצד קרה שדווקא היא הפכה עבור חלקים מסוימים בציבור ובקרב הפוליטיקאים לאויבת העם. בית המשפט אמון על הבטחת הצדק לאזרח, על יחס שווה והוגן, על חלוקה צודקת של המשאבים ועל היעדר הפליה שמהווה פגיעה אנושה בתחושת ההוגנות ומשפילה את כבודו של אדם. האם מי שמבקש לפגוע בעצמאותו של בית המשפט אינו מבקש אלא לפגוע בעקרון הצדק?
אנו רואים שוב את הגלגול של שנאת נביאי ישראל, שכן החובה לנהוג בצדק מעוגנת ביסודותיה של המסורת היהודית. מערכת המשפט מתנהלת לאורו של הציווי בספר דברים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁוחַד, כִּי הַשֹּׁוחַד יְעַווֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". בהיותה אמונה על השלטת עקרונות הצדק, אין פלא שיש מי שמבקש לנקב את גלגליה של מי שאינה נרתעת מכוח ושררה ואין עליה מרות פרט לזו של החוק.
ערך השלום שעליו מושתתת מדינת ישראל מראשיתה התפוגג בעשורים האחרונים מהשיח הציבורי והפוליטי, ואי אפשר שלא לתהות אם הידלדלות המאמצים להגיע להסכם שלום עם אויבנו לא משתקפת גם בהיעדר יכולת להשכין שלום בתוך הציבור הישראלי.
יוחנן פלסנרראינו בעת האחרונה עד כמה עמוק השבר הפנימי בחברה הישראלית. לפני שנתיים היו אלה מהומות שהותירו צלקת בלב הערים המעורבות וברקמת היחסים בין הערבים אזרחי ישראל לבין שכניהם היהודים, והשנה, במחאה נגד "הרפורמה המשפטית/המהפכה המשטרית" ראינו קיטוב מקצין שספק אם ניתן יהיה לאחות. עם זאת, מדינת ישראל ידעה משברים חמורים, ויכלה להם. לכן יש לקוות שמהשבר הזה יצמח חזון חדש של שלום בתוכנו ובחלוף הזמן גם בינינו לבין שכנינו.
בימים אלה מתנהלת מערכה כבדה על ערכי מגילת העצמאות והפרשנות שלהם. הוויכוח הוא מורכב וקשה אבל העקרונות חייבים להיות ברורים לכולנו. בשנת ה-75 עלינו לוודא שמדינת ישראל ממשיכה לצעוד בנתיב החירות, הצדק והשלום, וכי הנביאים המודרניים, שומרי הסף, ימשיכו להיות נאמנים לשמירה על עקרונות וערכים אלה ללא מורא.
- הח"כ לשעבר יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
