ב-7 באוקטובר עלינו על מדים, אף אחד מאיתנו לא חיכה לצו, סמס או הודעה רשמית. באבחת חרב השלנו את גלימת האזרח, את החיים הפרטיים, המשפחתיים והעסקיים, עלינו על מדים וחתמנו על נשק. אחרי יותר מ-100 ימים היקום המקביל של האזרחות נראה כמו זיכרון עמום, פחות חשוב, טפל ולא העיקר.
בבועה הערכית שבה אנו חיים בחודשים האחרונים יש את הישראליות היפה והטהורה: רעות, אחוות לוחמים, אומץ לב ללא בכי, נהי, רחמים עצמיים או התקרבנות. המדינה לא קראה לנו. המדינה זה אנחנו. בנות הזוג ובני הזוג שלנו, הילדים, המשפחות, קיבלו גם הם צו 8 מטפורי. העומס הרגשי עליהם, הדאגות, הלילות הטרופים, הפחד הנורא שמתכדרר בבטן בכול מבזק חדשות ולקראת המבט החטוף בפוש הבוקר לנייד על "הותר לפרסום". וכן, גם הקושי בשגרת היום-יום של ילדים, פרנסהֿ, לימודים, תשלומים.
לא סכנת החיים, הקור, החום, המקלחת המזדמנת והמחסור החריף במרחב הפרטי מפריעים לנו. בשבועות האחרונים מסתנן לבועה הערכית ענן רעיל. כאילו לא קרה דבר אנחנו רואים גנון בקבינט הביטחוני (כן, המקום ששולח אותנו לסכן ולהקריב חיים בשדה הקרב), תקציב מדינה שמחזק את חוסר השוויון בנטל, דם רע ופילוג, שקרים, שיקולים לא ענייניים וחוסר משווע בדוגמה אישית.
לפתע היקום הפרטי שלך מתחיל ללחוץ. מסתבר שנהר החיים זורם: העסק שמתמוטט, המעסיק שכבר לא כל כך סבלני אחרי כמעט ארבעה חודשים, הקידום שנפגע, הלימודים שהתחילו בלעדינו, המשכנתא, השכירות, הארנונה, חדר הכושר, הפעוטון, המינוס בבנק – כל אלה לא מכירים מלחמה.
הטור הזה הוא ללא שם. הוא ללא גוון פוליטי, הוא לא שמאל, לא ימין, לא דתי ולא חילוני. הטור הזה הוא בשם נשים וגברים הלבושים באותם בגדים ירוקים, חיים באותו סולם ערכים ונלחמים על הווה ועתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים. אנחנו מילואימניקים גאים, גם באחינו הצעירים בסדיר ובאנשי הקבע המסורים.
אנחנו פה עד שננצח ונהיה פה בכול אתגר בעתיד. מוטב שהחברה הישראלית כולה לא תשכח ביום שאחרי - שיהיה לצערנו גם היום שלפני הפעם הבאה - ששום דבר לא מובן מאליו וגם את הזוגיות בינינו לבין המדינה צריך לתחזק.
א', קצין קרבי במילואים
