בכל פעם שמגיע לאוזניי אקורד הפתיחה של "אין לי ארץ אחרת" אני נעמדת. אינסטינקט כזה. כמו ב"התקווה". אהוד מנור עליו השלום, אייקון של כחול-לבן עוד בחייו, כתב מעמקי נשמתו ושכולו המנון שמלווה אותנו כבר דורות. "גם אם אדמתי בוערת" זה מור"ק.
אבל עכשיו, כשמדי שבוע מעדכנים את קבוצת הווטסאפ של הורי הגן (מפני שעוד משפחה עושה רילוקיישן לקופנגן), אני מתקשה למצוא נחמה בשירו של מנור שהגיע עד לקונגרס האמריקני. בניגוד לעבר, המילים המזוקקות כבר לא מורחות משחת וולטרן על כאבי הלב. לא שאבד זמנן, חלילה וחס, לתקווה אין תאריך תפוגה, אבל ככל שהדאגה לגורל החטופים מתעצמת וככל שהממשלה מתעלמת, אני מופתעת להיווכח שהשורה "אין לי ארץ אחרת" מצלצלת באוזניי כמו ניסוח תבוסתני וחסר אונים.
בדמיון שלי כבר ראיתי את הסטנדאפיסט העולה שמאלתר דאחקה כמו: "דווקא רציתי ארץ אחרת, ואפילו חיפשתי ארץ אחרת, בכל העולם חיפשתי, אבל בשום מקום לא נתנו לי ויזה, אז חזרתי לישראל עם הזנב בין הברכיים. מה לעשות, אין לי ארץ אחרת. אבל ניסיתי! רק על זה מגיע לי מחיאות כפיים!". זה היה חלום מבעית.
בימים האחרונים, בעודנו חיים את השגרה של ברווזים שמשתעשעים באגם עד שהמטח האיראני יהפוך אותם לאבק, קפצו לי לעין כמה וכמה סרטונים של ישראלים שפדו את קרן הפנסיה כדי לרכוש כרטיס מאתונה לנתב"ג. חלקם נקלטו במצלמות של מהדורות חדשות, רובם מככבים בסרטוני עממיקו משפחתיים וכולם, לא תאמינו, מאושרים.
זה חושף בחיוך של פרסומת למשחת שיניים: "פוחדים, ברור שפוחדים, אבל כיף לחזור הביתה". אשתו תורמת: "כיף לטייל, אבל אין כמו ישראל". והצאצא הגדול שלהם, בגיל החצ'קונים, מוסיף: "כל החברים שלי כאן. רק בישראל אני מרגיש בבית". ובכל סרטון יש את ז'וז'ו-חולצה-אדומה שנדחף מהצד ומכריז בגאווה: "יהיה קשה, אבל נעבור את זה ביחד".
קורנים באושר שיא
אני בוהה במסך ולא מאמינה. הם קורנים באושר שיא. וכל עוד אין ביניהם מישהו שמגזים על אמת, במובן של לרדת על ארבע ולנשק את האדמה, גם אני בעננים. התשובות האותנטיות של החוזרים הביתה בשמחה ובששון הזכירו לי את ה"למה אני כאן" שה-7 באוקטובר מחק לי מהתודעה ברמה של אי נקיטת עמדה כלפי המשפחה מהגן שכבר נחתה בקופנגן. בעבר, כמי שצברה עשר שנים מעבר לים, הייתי מפצירה בהם להישאר כאן, למרות ועל אף, וממרקרת את הטיעונים נגד גידול ילדים יהודים בגולה. עכשיו אני מסוגלת לא להניד עפעף. זכותם להבטיח לילדיהם חיים יותר בטוחים.
סמדר שיראביגיל עוזיאי לכך אני פונה לקהל הרחב, לחוכמת ההמונים, לכל אלה שעדיין מאמינים שבסוף יהיה טוב. מבלי לפגוע בקדושת "אין לי ארץ אחרת" אני מכריזה על מבצע לאומי. "דרוש – סלוגן לתקווה". משהו כמו "טוב בישראל, כיף בישראל". או משהו כמו "אני שמח/ה לחיות בישראל מפני ש". או "רק בישראל הלב שלי צוהל". ביחד נכתוב את מה שאנחנו מרגישים. ביחד נתחזק.
כי מילים יכולות להרים את המורל. ואין כמו מילים פשוטות וכנות כדי להפעים מחדש את הגחלת ולהציל אותה, אותנו, מדיכאון ודעיכה. אמן.
