לא ברור איך הצליחה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון להפוך שאלה שולית ומיותרת בתוך ים הדילמות הענקיות שמגפת הקורונה הציבה בפנינו - למפגע חינוכי. כאילו הגענו אל המנוחה והנחלה, ופתרנו את כל הקושיות הבוערות במערכת החינוך - הכיתות הגדולות, מחסור בצוותי הוראה, תוכנית לימודים הסובלת מפיגור ניכר אחר האתגרים שמציבה המאה ה-21 - ולא נשאר לנו אלא לקיים את הדיון האחרון שנותר על השולחן: כן או לא לחסן ילדים בבתי הספר.
ילדים מתחסנים כבר עשרות שנים במסגרת בית הספר במהלך שעות הלימודים, לא בשעת אפס ולא אחר הצהריים. מאחורי הרעיון עומדת ההבנה שלא רק שזה חוסך להורים את הטרחה להגיע לקופות החולים, אלא בעיקר מבטיח שכל ילד אכן יזכה לקבל את החיסון. וגם אז, במשך כל אותן שנים, היו ויכוחים.
כיתות שילדיי למדו בהן היו ילדים שהגיעו עם מכתב מההורים שבו הם מצהירים שהם לא מאשרים לחסן את הילד ולוקחים על אחריותם את המשמעות הכרוכה בדבר. רק שאז זה נחשב לסוג של קוריוז, שאפילו לא עלה לדיון באספות הורים. מקסימום קיבל דקה או שתיים של התייחסות במסגרת רכילות בין-הורית. אוקיי, אמרנו, יכול להיות שהם קצת קוקו, אבל זו זכותם. זה נעשה אישיו, אגב, כשהתברר למשל שמחלת שיתוק הילדים, שכולנו חשבנו שמוגרה, דפקה על דלתות בתינו והעירה מחדש את תשומת הלב לעניין.
עדיף לנצל את הזמן כדי להתמקד בגיבוש מתווה החזרה, לפתור את הפלונטר ולשרטט קו ברור וקוהרנטי בתוך מהומת הזגזוג שאיש לא מצליח לפענח בו את השורה התחתונה: מתי חוזרים ללימודים ואיך
אבל עכשיו? ועוד עם ערימה של נימוקים שנאספו מן היקב ומן הגורן? שזו לא צריכה להיות, למשל, החוויה שהילדים יביאו עימם מבית הספר? כאילו שנה וחצי של קורונה לא העמיסה עליהם די והותר. בידוד חוזר ונשנה, לימודים בזום, ריחוק חברתי, פחדים, דיכאונות, תחושה של אובדן שליטה וחיים בצל אי-ודאות מתמשכת. וכל זה עוד לפני שנאמרה כאן מילה על הפער הגדול בין תוכנית הלימודים שעל הנייר למימושה.
או שזה ייצור לחץ חברתי לא הוגן על הילדים שהוריהם יסרבו להתחסן. כאילו שילדים בני 12, ובוודאי הגדולים יותר, לא מודעים לטענה שהבלתי מחוסנים מסכנים את עצמם אבל גם את כולנו. כאילו אינם חשופים לנתונים המתפרסמים יום-יום בכלי התקשורת וברשתות, ש-90 אלף תלמידים נמצאים היום בבידוד. ששליש מהמאומתים, 36%, הם בדיוק בגיל הזה, בני 12 עד 19. שרק אתמול 3,000 מהמאומתים היו ילדים.
וכל זה כאשר עד רגע זה ממש, פחות משבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, חלק גדול מהתלמידים - מה גדול, גדול ורב - כלל לא יודעים איך ואם בכלל ילמדו בשנה הקרובה. אז עשר הדקות שיפסיד כל תלמיד שירוץ בתורו לקבל את החיסון מטרידות את מנוחתה של השרה שעדיין לא הצליחה לענות על מזער מהשאלות האלו? צדק מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' נחמן אש ששם קץ לפארסה הזו, והורה לחסן את הילדים – אלו שהוריהם יאשרו זאת, כמובן – במסגרת בתי הספר.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלוהשרה שאשא-ביטון? היא יכולה לנצל את הזמן שהתפנה לה עכשיו מההתעסקות בשאלה הזו ולהקדיש אותו ללימוד השיעור שניתן לה זה עתה. טוב תעשה אם לא תתנחם בידיעה שפורסמה אתמול (יום ד') שלפיה יש הורים המאיימים לפתוח בתי ספר פרטיים ללא מחוסנים. מעולה. שיעשו את זה, ועל הדרך הכי כדאי שישאבו אליהם ממערכת החינוך את המורים שמסרבים להתחסן. שיארגנו להם מערכת חינוך אלטרנטיבית עם דגש מיוחד על ערימות הפייק המבעבעות כמו גז מתאן מביצה עומדת.
עדיף להפנים ולנצל את הזמן כדי לזהות ולהפריד את הבר מהמוץ, את החשוב מתוך הטפל. ובעיקר להתמקד בגיבוש מתווה החזרה ללימודים. לפתור את הפלונטר ולשרטט קו ברור וקוהרנטי בתוך מהומת הזגזוג שאיש לא מצליח לפענח בו את השורה התחתונה: מתי חוזרים ללימודים ואיך.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
