בנימין נתניהו, למרות כל ההצגות על ממשלה חלופית, רצה את הבחירות האלה. השבוע התברר שהוא לא לגמרי מוכן להן. הג'יהאד שמבטיחים ח"כים בליכוד במוסדות המדינה אחרי הבחירות הבאות רחוק מאוד מהקו הנחוץ לו בבחירות האלה. אם לפני כמה שבועות היה זה דוד אמסלם, שנע במהירות בין הבטחה "לרסק את העצמות של השמאל" ובין הודעה לא פחות מזיקה לקמפיין הליכוד שאפשר לשבת עם רע"מ, הרי שהשבוע היה זה שליחו המיוחד לעניינים קואליציוניים, יואב קיש, שאיים על היועצת המשפטית לממשלה שתפוטר, רגע אחרי שהליכוד יעלה לשלטון. ליו"ר האופוזיציה ברור לגמרי מה צריך להיות הקמפיין שלו; כפי שנכתב פה לפני כמה שבועות, הוא אמור לפנות למרכז הפוליטי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מדוע? משום שהבחירות ייקבעו בגלל צבר של כשמונה מנדטים שנמצא במרכז-ימין. בין גדעון סער, שיירי סיעת ימינה, מצביעי ישראל ביתנו. שם נמצאים אותם שניים-שלושה מנדטים אבודים שבעזרתם נתניהו רוצה להביא את ה-61 המוזהבים שלו, אלה שאחריהם יהיה אפשר לעשות ה-כל. כדי להגיע לשם, הוא יודע, אסור "להפחיד את הכבשים", כפי שאריאל שרון היה אומר. וזה בדיוק מה שקיש, אמסלם, מאי גולן ואיתמר בן גביר עושים.
הסיבה לכך פשוטה: יש פרדוקס מובנה בין האינטרס של נתניהו (לפנות למצביעי ימין מתונים) ובין הקרב על הבייס, ובתוך הפריימריז בליכוד; שם רוצים נקמה על שנת ממשלת השינוי. הפרישה של יובל שטייניץ השבוע, אדם בעל ערך שאיש לא האשים מעולם בקיצוניות, המחישה ביתר שאת את הבור שנפער בליכוד באנשים שפונים אל מצביעי המרכז־ימין האבודים.
נתניהו יכול להאשים רק את עצמו בבור הזה. הרי הוא שגירש מהמפלגה, בדרכים שונות ומשונות, את הבכירים המרכזיים שלה במשך שלושה עשורים. הוא שטיפח עדה של מלחכי פנכה, שקיצוניותם-אומנותם. גם שטייניץ, פעם ממקורביו הנאמנים והמעריצים ביותר, הורחק כמובן.
וכל זה לא היה הסוף. המסרים של נתניהו על יוקר המחיה, הנושא שמחקרי המפלגות מבהירים שישראלים מגדירים כחשוב ביותר לחייהם כרגע, לא הביאו את האימפקט המקווה. בניגוד לסרטונים המבריקים שלו בבחירות הקודמות, הפעם נתניהו הוא יו"ר האופוזיציה; נראה שהעמדה הזו לא טבעית לו. וידיאו הפפראצי שבו הוא נראה מצטלם עם חליפה ועניבה לתשדיר שלו עצמו, כאשר ברקע רכב השרד והמאבטחים, מגיע למלא דלק, כנראה בפעם הראשונה מאז 1986 בערך, העניק נופך לא אמין בעליל לאירוע הביבי-סינמטוגרפי. הכל התרסק כמובן עם עדותה המפורטת, המדהימה, של הדס קליין; לא בדיוק החומר שממנו עשוי הקמפיין על יוקר המחיה.
מוחמד ח'לאילה, חוקר שעוסק במגמות הצבעה בחברה הערבית, ניסה להבין מה יהיו שיעורי ההצבעה בציבור הערבי הפעם. בבחירות האחרונות הצביעו רק 45% מהערבים; קריסה מול בחירות 2020, אז הצביעו 65%. הערכתו לבחירות הקרובות, נכון לעכשיו: שפל של 40%
בפרטים שקליין סיפקה על אספקת השמפניות והסיגרים למשפחת נתניהו, על הדרישות שלהם ומנגנוני ההסתרה, על ארנון מילצ'ן – לא היה חדש. אך הם תיארו מסכת הדוקה של נהנתנות, טובות הנאה, קטנוניות – ובעיקר תלות. הנקודה האחרונה אולי לא קריטית פוליטית, אבל מעניינת. העדות של קליין הייתה כמו תשדיר פרסומת בודהיסטי (סתירה מושגית, אני יודע) נגד התלות שאנשים מפתחים בעולם החומרי, ביוקרה, בסממני עושר. כמה מאמצים ושיחות וזמן השקיעו בני הזוג נתניהו כדי שאפשר יהיה לטבול סיגר בליקר קואנטרו. או לשתות שמפניה ורודה. טלפונים דחופים ושקיות שחורות להסתיר את מעשיהם לכאורה; משברים לגבי סוג הסיגר וחוות דעת משפטיות. כעסים ואכזבות. וכמה גבולות צריך לחצות; לאו דווקא חוקיים – אלא נכונותם לחשוף רעב שאי-אפשר להשביע, ועוד בפני זרים כגון מילצ'ן או המיליארדר ג'יימס פאקר. וכל הטרדה הזו עבור מה? עבור בקבוק? משהו שמעשנים? לא צריך להיות נזיר בודהיסטי כדי לחוש בעיקר תמיהה.
כל זה לא מאוד משנה, כמובן, לתוצאות הבחירות. תומכי נתניהו מאמינים שהוא נרדף משפטית, העדויות מפוברקות, הפרקליטות מושחתת. שום עדות לא תשכנע אותם. מתנגדיו, מצד שני, התמצקו בארבע מערכות בחירות. לכן זה לא מפתיע שהסקרים, בדרכים כאלה ואחרות, מתארים תמונה של גושים המזכירים מאוד את מה שראינו בשנים האחרונות. במצב הזה, צריך תמיד לשאול מה הן נקודות ההבקעה. לבד מהפתעות יוצאות דופן שלא ניתן לחזות, אפשר להצביע על שלוש כאלה.
הראשונה היא הקריטית: המצב הביטחוני. חידוש הפיגועים, עימות מול רצועת עזה, מהומות בתוככי ישראל בסגנון מאי 2021 – כל אלה יעבירו בקלות כמה מנדטים לגוש נתניהו. אין מוסכמה נרחבת יותר במערכת הפוליטית כרגע. יחיא סינוואר הוא בעל אפקטיביות גדולה לתוצאת מערכת הבחירות יותר מהשחקנים כולם. זה שבסקרים אומרים הישראלים שיוקר המחיה הוא הנושא הכי חשוב להם, לא אומר שהם באמת עתידים להצביע לפי זה.
2 צפייה בגלריה
הדס קליין. תיארה מסכת הדוקה של נהנתנות, טובות הנאה, קטנוניות – ובעיקר תלות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
השנייה היא כאמור ההתנהגות של מצביעי מרכז-ימין שהתנערו מנתניהו בשנים האחרונות. תקווה חדשה וישראל ביתנו הן שתי המפלגות החשובות ביותר בזירה; הן הגשר בין הגושים. מצביעי ליכוד לא עתידים לערוק ליש עתיד ומצביעי לפיד לא ינהרו בהמוניהם לנתניהו.
הנקודה השלישית היא הצבעת הערבים. שוחחתי לפני יומיים עם מוחמד ח'לאילה, חוקר באוניברסיטת חיפה ובמכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא עוסק במגמות הצבעה בחברה הערבית. ח'לאילה שלח לי את המודל שלו. יחד עם מכון סטאט-נט, הוא ניסה להבין מה יהיו שיעורי ההצבעה בציבור הערבי הפעם. בבחירות האחרונות הצביעו רק 45% מהערבים; זו הייתה קריסה אל מול בחירות 2020, אז הצביעו 65%. ח'לאילה מבצע את החיזוי שלו על סמך חישוב של מה אמרו הנשאלים הערבים לקראת מערכות הבחירות הקודמות, ואיך נהגו בפועל ("תמיד שיעור ההצבעה נמוך יותר ממה שאנשים מצהירים", הוא אומר). התוצאה שלו לבחירות הקרובות, נכון לעכשיו: שפל חסר תקדים בשנים האחרונות של 40% הצבעה בלבד. זה עומד בקנה אחד עם מה שח"כים ערבים מספרים על חוסר ההתלהבות ברחוב ממעורבות פוליטית – דווקא אחרי שנה של מעורבות חסרת תקדים בממשלה בישראל.
ח'לאילה איננו רק חוקר; הוא אומר שיש לו "עמדה נורמטיבית לעודד הצבעה בחברה הערבית", ופעל לשם כך במערכות הבחירות הקודמות. הוא מסייג את המסקנות שלו ואומר שהן נכונות למצב הנוכחי, ודברים יכולים להשתנות ("נניח הקריאה של נתניהו ערב הבחירות שהערבים נוהרים לקלפיות, דירבנה את הציבור הערבי ללכת להצביע"). הוא אומר שגורם מרכזי לירידה במוטיבציה להצביע היא "ההכפשות ההדדיות בין רע"מ לרשימה המשותפת". ח'לאילה גם מתמקד בעימותים בין אחמד טיבי למנסור עבאס: "אחד אומר, אתה החזרת את נתניהו. השני אומר לו, אתה נישקת לו את הישבן כדי שהוא ייקח אותך איתו".
הגורם השני לדעתו הוא הניסיון של רע"מ להיות בממשלה: "המצביעים אומרים שלא רק שהמלצנו על מועמד, היינו חלק מהקואליציה, היה לנו משקל פוליטי – ובסוף מה זה הביא? הטענה שרע"מ הביאה הישגים לציבור הערבי היא בסימן שאלה אצל חלקים נרחבים. האזרח הממוצע לא הרגיש את השינוי עדיין". הסיבה השלישית לתפיסתו היא חוסר הנכונות של הרשימה המשותפת ורע"מ להתאחד, ששוב פוגמת במוטיבציה של הבוחרים להגיע לקלפיות.
הנתונים של ח'לאילה הם בראש ובראשונה האתגר של עבאס, טיבי ואיימן עודה, אבל הם מציגים דילמות קשות גם עבור לפיד ונתניהו. ראש האופוזיציה ירצה לדכא הצבעה של הערבים; הדרך לעשות זאת, עושה רושם, היא בהרגעת המתקפות מימין עליהם. ראש הממשלה חייב לדחוף לשיעורי הצבעה גבוהים, ובמקביל לא לסכן את האגפים הימניים של גוש השינוי, שבלעדיהם אין סיכוי ממילא לבלום את נתניהו.
איפה שורצת האנטישמיות האמריקנית? לפי פיגועי הטרור, אין ספק שהיא מצויה היכן שתמיד שיגשגה: בימין הקיצוני. איום הטרור האידיאולוגי הגדול באמריקה בשנים האחרונות הוא מצד חסידי עליונות לבנה, למעשה ניאו-נאצים. אלה האנשים שחודרים לכנסיות מהקהילה השחורה, או לבית הכנסת בפנסילבניה, ומבצעים מעשי טבח, מעבירים את מעשי הזוועה בשידור חי ומשאירים מאחוריהם צוואה אידיאולוגית רוויה בתיאוריות קונספירציה על הכוונה "להחליף" את הלבנים הנוצרים בהיספאנים ובשחורים; מזימה שלפי הגזענים הללו תוכננה בידי היהודים, שידם בכל.
טענה חוזרת ונשנית בשיח הישראלי עוסקת באנטישמיות בשמאל האמריקני, ובפרט באגפים של ה-BDS, שרוצה להחרים את ישראל. אנטישמים יש בכל מיני מקומות, כמובן, ואני עצמי חוויתי אנטישמים בהפגנה של BDS בבריטניה; בשלב מסוים אחד המשתתפים שאל אותי, אל מול המצלמה, מדוע היהודים חושבים שמגיע להם יותר. אך מחקר אמפירי חדש שהופיע בחודש שעבר בכתב עת פוליטי חשוב ממחיש מגמות מעניינות ומטרידות לגבי החלקים והגילים בחברה האמריקנית שמחזיקים בעמדות גזעניות. ד"ר ליאור שפר, מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב, הפנה את תשומת ליבי למאמר. הוא אמר שהכותבים הם בין הבולטים בתחומם בעולם.
בתמצית: מדברים על אנטישמיות בימין ובשמאל, אבל לפי המחקר, שנערך באמצעות שורה של ניסויים על כ-3,500 בני אדם, המוקד של האנטישמיות בארה"ב הוא בצעירים מהימין האמריקני, שהם לאין שיעור יותר אנטישמים מצעירים בשמאל. חלק מהנתונים מופיעים בעמודים אלה. למעשה, ובאורח ברור, ככל שאדם צעיר (18־30) מגדיר את עצמו יותר "שמרני" הוא יותר אנטישמי: סבור שהחרמת עסקים יהודים בשל מדיניות ישראל היא לגיטימית (4 מתוך 10 צעירים שמרנים, אל מול 1 מתוך 10 בשמאל הצעיר), חושב שהיהודים נאמנים יותר לישראל מאשר לארה"ב (3 מתוך 10), או מאמין שליהודים יש "יותר מדי כוח" (שוב, כמעט 4 מתוך 10). חשוב לציין: מבוגרים שמרנים הרבה פחות אנטישמים. בישראל מדברים הרבה על חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, על "טרלול פרוגרסיבי" שמאלני שמוביל לשנאת ישראל ולאנטישמיות; ובכן, המחקר הזה מצביע על עובדות שונות. החוקרים אומרים שבעצם, מה שרואים בהפגנות הימין הקיצוני האמריקני איננו תופעה שולית; זהו קצה הקרחון המבצבץ של דעה קדומה כלפי היהודים. זה לא הכל. השמאל הרדיקלי אולי פחות אנטישמי, אבל הוא נוקט סטנדרט כפול. ובמילים אחרות, הסנטימנטים הגזעניים שיש לו מופנים כמעט רק נגד יהודים, ולא נגד שחורים, אמריקנים ילידים.
לפי ד"ר שפר נקודת האור היא דמוגרפית. הקבוצה של צעירים שמרנים בארה"ב היא קטנה, והולכת ומתכווצת. הצעירים באמריקה – לפחות כרגע – נעים שמאלה. "ממצאי המחקר של הרש ורוידן עשויים להפתיע את מי שקורא אותם: פעם אחת כי הם מראים חוסר סימטריה עמוק בין ליברלים לשמרנים בנכונות לבטא דעות אנטישמיות, ופעם נוספת בגלל שהם מראים שדווקא מצביעים שמרנים צעירים נוטים להחזיק בעמדות אנטישמיות בשיעורים הגבוהים ביותר, על אף שאנחנו רגילים לחשוב על דעות כאלה כנפוצות יותר בקרב אמריקנים מבוגרים. בכל זאת, צריך לזכור שבממוצע, כל דור בארה"ב פרוגרסיבי יותר, מגוון יותר אתנית, ונוטה יותר להצביע לדמוקרטים מזה שלפניו, כך שגם אם הקבוצה הזו של צעירים שמרנים הולכת ומקצינה בעמדותיה (על פי המחקר, אחד מכל שלושה בה מחזיק בעמדות אנטישמיות), המשקל היחסי שלה בציבור האמריקני ככל הנראה הולך וקטן".
לצערי, נדמה לי שד"ר שפר אופטימי מדי. החוקרים גילו ממצא מדהים ומטריד: צעירים שחורים והיספאנים מזדהים עם הצהרות אנטישמיות באותו שיעור כמו צעירי ימין אמריקני – ובאופן כללי, יותר מאשר לבנים. החוקרים מסכמים שהיחס ליהודים איננו נופל רק בקווי ימין-שמאל. בשמאל הקשה, פי כמה בימין האידיאולוגי, ובקרב קבוצות אתניות שונות, מתייחסים ליהודים כ"הם", כקבוצת-חוץ ביחס לחברה האמריקנית. השורה האחרונה של החוקרים מהדהדת: "קבוצות בחברה שסובלות מדעות קדומות משני הצדדים של המערכת הפוליטית עשויות להפוך לשעירות לעזאזל ולהיות גם בסכנה. אכן, פעמים רבות זה הפך לקטלני"
