הנוסח המלא של ההסכם בין ישראל, לבנון וארצות הברית, המכונה "העסקה הימית", אינו מחדש הרבה לגבי מה שפורסם בימים האחרונים, אך מבליט נקודה חשובה: ארה"ב היא צד להסכם, למעשה ערבה לקיומו ומתחייבת לפתור כל מחלוקת עתידית בין ישראל ללבנון בנוגע לגבול הימי ולמים הכלכליים. יש פה משמעות אסטרטגית עבור ישראל, כיוון שארה"ב מחויבת לביטחון ישראל ולרווחת תושביה ואין לה מחויבות דומה ללבנון. כדי לאזן במקצת, מגלה לנו נוסח ההסכם שארה"ב התחייבה לעזור מיידית ללבנון באספקת הנפט הדרושה לה ולאזרחיה (עובדה משמעותית זו, אגב, לא הייתה ידועה עד עכשיו).
התפקיד האמריקני מרכזי - אפילו הודעות הצדדים למזכיר האו"ם על ההסכמות שהושגו, שבעצם נותנות תוקף להסכם, הופכות לנייר מחייב רק אחרי שארה"ב אישרה שהצדדים יתחייבו גם בפניה. בכך וושינגטון חוזרת להיות שותף פעיל ומשפיע במזרח התיכון. ספציפית לגבי לבנון - עד כה צרפת נחשבה למעצמה המערבית המובילה. מלבד זאת, ארה"ב מרוויחה הזרמת גז מיידית כמעט משדה כריש גם ללקוחות באירופה שרוסיה מונעת מהם אספקת גז סדירה במהלך המלחמה באוקראינה. אולי זה מפצה את הנשיא ביידן במעט על מה שנראה כהתעלמות מזלזלת מצד יורש העצר הסעודי, שמקדם את צמצום הפקת הנפט ועליית מחיריו.
חידוש נוסף שעולה מנוסח ההסכם, ובעיקר מהמכתבים שישראל ולבנון אמורות לשלוח בנפרד למזכ"ל האו"ם - שהם הנוסח המחייב שלו - הוא שיש ממד טריטוריאלי. המכתבים מתייחסים מפורשות ל"קו תיחום של השטח הימי הטריטוריאלי בהתאם לסעיף 16(2) של אמנת האו"ם". מכאן שיש ממש בטענה של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שבהסכם יש ויתור טריטוריאלי מסוים מצד ישראל.
עם זאת, לא מדובר על שטח יבשתי ריבוני, אלא על כשישה קילומטרים רבועים בלב ים בקצה תחום המים הטריטוריאליים של ישראל, שעד ההסכם הזה לא הוגדרו רשמית בשל המחלוקת. העניין מסובך מפני שעל פי נוסח ההסכם קו התיחום הבינלאומי של המים הכלכליים הופך לקו התיחום הצפוני של המים הטריטוריאליים החל בקצה המערבי של קו המצופים, 5 ק"מ מערבית לחוף. מנקודה זו "שובר" הקו המוסכם דרומה כדי ששדה קאנא יהיה רובו (83 אחוזים) בריבונות לבנון ובמים הכלכליים שלה.
בהקשר זה מדגיש ההסכם כי אין לו שום משמעות והשלכות לגבי הגבול היבשתי בין ישראל ללבנון, וכי המקום בחוף הישראלי שממנו יתחילו המים הטריטוריאליים של ישראל ייקבע רק בעתיד, אחרי שייקבע הגבול היבשתי בין ישראל ללבנון במלוא אורכו. בינתיים, קו המצופים שהונח חד צדדית בישראל למרחק 5 ק"מ בים באזימוט 291, הוא הגבול הטריטוריאלי הימי הזמני בין ישראל ללבנון בהסכמת לבנון.
שרת האנרגיה בביקורת על נתניהו בצל ההסכם: לנו אין בני דודים באירוע
(צילום: אורי דוידוביץ', נויל האריס)
לבנון כידוע היא מדינת אויב, ועצם העובדה שהושגה הסכמה בעלת תוקף מחייב בינלאומי עם מדינה כזו, יש לה משמעות מדינית חשובה לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון. אשר להיבט הכלכלי, נוסח ההסכם קובע שניצול שדה הגז המכונה "קאנא", בלבנון, ו"צידון" בישראל, ייעשה על ידי "ישות חוקית... אשר תהיה מורכבת מתאגיד או תאגידים בינלאומיים בעלי מוניטין, שאינם נמצאים תחת סנקציות בינלאומיות..." ההגדרה המשפטית המנוסחת בלשון מפותלת הזאת, נועדה למעשה להבטיח שישראל תקבל את כספי הפיצויים עבור החלק בשדה הגז "קאנא" שהובטחו לה אם וכאשר יימצא בו גז או נפט.
ישראל ויתרה אמנם על הזכות להפיק גז מהחלק באותו שדה תת מימי שהיה יכול להימצא בשטח המים הכלכליים שלה, אבל היא תפוצה בתמורה והאמריקנים היו חייבים להבטיח לישראל שהיא אכן תקבל את הפיצוי. לכן הוכנסו המילים "תאגיד בינלאומי בעל מוניטין שאינו נמצא תחת סנקציות". המשמעות היא תאגיד נפט וגז בינלאומי שנמצא במחנה המערבי והוא נתון לסמכות בית משפט בארץ הבסיס שלו.
במקרה של חברת טוטאל, שבה מדובר, זו צרפת, או במקרה שתהיינה שתי חברות, אלו יהיו בתי משפט באיטליה ובצרפת, שבהם אם החברה או הלבנונים ינסו למנוע את תשלום הפיצויים לישראל, אזי ישראל תוכל לתבוע אותם ולקבל את כספה באמצעות בית המשפט. זה לא היה קורה אם למשל לא היה הסעיף הזה בהסכם ולבנון נניח הייתה בוחרת בחברת גז איראנית או רוסית לחפש, לקדוח ולהפיק את הגז והנפט בשדה קאנא. החברות האיראניות והרוסיות לא יכולות על פי ההסכם להיות מעורבות בפרויקט כיוון שהן נתונות לסנקציות בינלאומיות.
נוסח ההסכם שפורסם לא קובע כמה אחוזים מתמלוגי הגז תקבל ישראל, וזה כנראה עניין להמשך המשא ומתן. אבל הוא מבטיח שבמו"מ כזה לבנון לא תהיה מעורבת, ולכן היא לא תוכל למנוע מחברת אנרגיה צרפתית או איטלקית מלהגיע להסכם הוגן עם ישראל. המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין הצליח להוריד את הלבנונים מדרישתם גם בעניין הזה.
ככלל, ההסכם, אם וכאשר ייכנס לתוקף - באמצעות חילופי מכתבים בין לבנון, ישראל וארה"ב ואחר כך לבנון, ישראל וארה"ב עם מזכיר האו"ם - הוא הסכם טוב שמאזן בצורה יותר מסבירה את האינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים של ישראל. אגב, מי שנכנע כאן ללחצים הוא דווקא חסן נסראללה, שפטרוניו האיראניים לא רצו, לפי מיטב המודיעין שבידי ישראל, שלבנון תגיע להסכמות עם ישראל על הגבול הימי. אבל מזכ"ל חיזבאללה נאלץ בלחץ ממשלת לבנון ואזרחיה להסכים, כדי לחלץ את המדינה מהמצוקה הנוראה - שרבים מאשימים אותו באחריות לה.
נסראללה הבין כבר לפני חודש שההסכם הולך להיחתם וכי לא יוכל להתנגד לו, ולכן הוא מיהר לקפוץ על העגלה ולאיים, כדי שכאשר יגיע רגע הסיכום הוא יוכל להגיד שאיומיו הם שהביאו את התוצאה הרצויה. אין מה להגיד, נסראללה יכול ללמד דבר או שניים, לא רק את מנהיגי ישראל אלא גם מנהיגים בעולם בכלל, ביחסי ציבור ובלעשות לימונדה מלימון.
לעומת זאת, ממשלת ישראל בהובלת לפיד וגנץ עשתה טעות חמורה כאשר מיהרה לחגוג עוד בטרם סוכמו כל הפרטים ובטרם הייתה בידי המתווך האמריקני טיוטה סופית מוסכמת. ההחלטה לצאת בהכרזות חגיגיות ולברך על המוגמר בטרם היה מוצר משפטי מוגמר, נעשתה לצרכי בחירות וכמעט שגרמה לממשלת לבנון ולנסראללה לעלות מחדש על העץ שממנו היו מתקשים לרדת. לטוב המזל, המתווך הוכשטיין הציל את המצב ואפשר לא רק הסכם טוב לישראל - אלא גם מתנה יפה לנשיא ביידן. סביר שהוא ימצא לנכון לגמול ללפיד עליה.
