אריה אוזן (68) ממושב גילת ובנו אלי (42) מאשדוד נרצחו בחוף זיקים יחד עם אזרחים תמימים נוספים שביקשו למצוא מחסה מפני המחבלים שפשטו על החוף. אלי הותיר אחריו אישה וילדה בת 12. אריה הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים. בשבת 7 באוקטובר הם נסעו לחוף זיקים לדוג, כמו שנהגו לעשות מדי סוף שבוע. גם אחיו הצעיר של אלי, רון, היה אמור להגיע, אבל הוא לא התעורר. הם חיכו לו שעה ואז הלכו לזיקים.
"אני עדיין לא יודעת מאיפה אני מתחילה את הסיפור ההזוי הזה", סיפרה יהודית, הבת הבכורה של אריה. "יש לי עוד שלושה אחים, אבל אנחנו ארבעה ותמיד נישאר ארבעה גם אם אלי לא איתנו". אריה והבנים אלי ורון נהגו ללכת יחד לדוג. "זה היה סוג של בילוי אב ובנים, לפעמים הם היו הולכים לחוף ניצנים ולפעמים לאשקלון ולאשדוד", סיפרה יהודית.
היא הוסיפה: "הם היו מחליטים לאן ללכת לפי זרמי המים והחום. הם החליטו ללכת לניצנים. אחי הקטן רון לא התעורר. הם נסעו בלעדיו. בשעה 6:30, כשהחל המטח, אימא שלי וגיסתי דיברו איתם. הם אמרו שהם מסתתרים מאחורי קיר ושלא נדאג וכשיסתיים המטח הם ייסעו חזרה הביתה. בשעה 6:40 הם דיברו איתן שוב, וכבר אז אמרו שהם נמצאים בתוך מיגונית ושהם מסתתרים שם אבל יש מטח כבד, אבל כאשר יסתיים הם יחזרו ושלא נדאג".
אלי היה שף במסעדה במלון ווסט ואילו אריה היה קב"ט במועצה המקומית שגב שלום. העוזר של אריה התקשר אליו בשעה 6:47, שכן גם ביישובי הבדואים חטפו מטחי רקטות. אריה אמר לעוזר שלו שהוא מחכה שהירי יירגע והוא יגיע לשגב שלום, ובינתיים נתן לו הוראות מה לעשות. "הוא אמר לו 'אל תדאג, אני אסיים את זה ואגיע'", ציינה יהודית. "באסם העוזר סיפר שהוא לא שמע קולות ירי, אבל שמע הרבה אנשים מדברים סביבו. השיחה נקטעה לקראת סופה. מאז אבד הקשר איתם".
המשפחה יצאה למסע ארוך כדי למצוא את אריה ואלי. כמו משפחות של קורבנות ונעדרים רבים, הם גילו שהמדינה לא ממהרת לעזור. במשטרה ובמד"א היו עמוסים באותה שבת, הם תפקדו בעיקר בשטח. "יצאנו למסע הזוי ובלתי נתפס לחפש את אבא שלי ואחי כי אף רשות לא יודעת לתת לנו מידע ולא יודעת מה קורה שם", סיפרה יהודית. "המשטרה ומד"א לא היו יכולים להגיע למקום. המשטרה בהתחלה ענתה לנו שזה בטיפול אבל אחרי זה כלום. בהתחלה הייתי מאוד מאוד אופטימית. בשבת בצהריים הבנו שהמצב לא טוב ולא הגיוני. פתחנו חמ"ל משלנו והתחלנו להפעיל קשרים".
יהודית, מנהלת מוזיאון של חטיבת גבעתי, הרימה טלפונים לאנשים שהיא מכירה. "רק עכשיו את מבינה שקראו לאנשים לבסיסים להתעורר מהתרדמת, הם אמרו לי 'יהודית, אנחנו בודקים', ואז שקט. דממת אלחוט. אף אחד לא יודע. התחלנו לתפעל מבצע כדי למצוא אותם. הצטרפו בני דודים ומכרים, ונרשמנו לכל יוזמה חברתית לאיתור נעדרים, ונפתחו עשרות כאלה, כי הממשלה והצבא והמשטרה היו משותקים.
"עברו יום ראשון ושני, וצצו עדויות של ניצולים מחוף זיקים ברשתות החברתיות. עקבנו אחרי כל פיסת מידע. ידענו שכל הניצולים של חוף זיקים היו כאלה שלא הסתכלו לאחור ונסו על נפשם דרך הדיונות. הם סיפרו שהגיעו עשרות מחבלים לחוף וחיל הים לא יכל לעמוד בכמות. נסענו לסורוקה בבאר שבע וברזילי באשקלון תחת המטחים של הימים הראשונים. הימים עברו והבנו שהמצב לא טוב. לא הייתה אפשרות להיכנס לזיקים שהוגדר כשטח צבאי סגור. הבנו שצריך רק להמתין לבשורה המרה".
לבסוף, באמצעות עמותת ידידים ועזרה מזק"א שלחצו על הצבא להיכנס לחוף זיקים נפתרה התעלומה. "רק ביום התשיעי לתוך המלחמה הארורה הצליחו להגיע למיגונית הזוועתית ולפנות תשע גופות", סיפרה יהודית. "ביניהן היו גם אבא שלי ואחי, אבל לא ידענו את זה אז. ביום חמישי האחרון שעבר התבשרנו על הזיהוי של אבא שלי, ביום ראשון השבוע התבשרנו על הזיהוי של אחי. באותו יום כבר הבאנו את שניהם לקבורת עולמים".
המיגונית שאליה נכנסו האזרחים שניסו למצוא מחסה מפני המחבלים הייתה חסומה על-ידי חתיכות עץ ופסולת. המחבלים זרקו רימונים לתוך המיגונית, שיטת פעולה שחזרה על עצמה בעוד מקרים.
"חשוב לי מאוד לומר שבתחילת השבוע השני הגיעו אלינו שני נציגי צבא, שהיו אמורים להיות המקשרים בין משפחות הנעדרים לצבא. שני רס"נים מלאי אמפתיה אבל חסרי אונים. כאב לי הלב עליהם. הם באו אלינו ולא ידעו מה להגיד ומה לעשות. הם באו עם מחברת ריקה וביקשו שנעזור להם ונמסור את כל המידע והפרטים ומספרי הטלפון שאספנו במהלך כל השבוע כדי שיעבירו את זה למחלקה לאיתור נעדרים".
