שני אירועים מהתקופה האחרונה עדיין מעוררים מבוכה בקרבנו בנוגע להתנגדות לנורמליזציה תרבותית עם ישראל: הביקורת שליוותה את ביקורה של הזמרת התוניסאית אמל מתלותי בשטחים הכבושים והתעקשותה לקיים הופעות ברמאללה ובירושלים לצד החלטתה לבטל את הופעתה בחיפה; והודעתה של הנהלת מועדון הספורט הירדני אל-וחדאת על כוונתה להחרים את המשחק נגד קבוצת שבאב אל-אהלי מאיחוד האמירויות "בגין החשש לנורמליזציה", הממוקד בשחקן מונס דאבור, בן העיר נצרת, שחקן נבחרת ישראל לשעבר ושחקן אל-אהלי כיום.
שאלת החרם על נורמליזציה עם ישראל דומה למנהגים ולמורשת שבטית ערבית: אין קונצנזוס רחב סביבה שהיה מסייע בהפיכתה לגורם מאחד ומשפיע, ומנגד מנצלות קבוצות פוליטיות רדיקליות את הפילוג הפוליטי והחברתי ברוב המדינות הערביות והאסלאמיות כדי להכתיר את עצמן לשומרות הסף המוסמכות לקבל החלטות בענייני איסור הנורמליזציה וכללי המחילה עליה.
באופן זה, בשנים האחרונות רדפו קבוצות אלה ומנהיגיהן אמנים ואינטלקטואלים שהגיעו לפלסטין כדי ללמוד את המתרחש בה ולהפגין סולידריות. בזמן שהוועדות למאבק בנורמליזציה מתמקדות במישור התרבותי, הן מתעלמות ממישורים אחרים, חמורים הרבה יותר מבחינת השפעתם על גורל העם הפלסטיני ומבחינת האינטרסים של עמי ערב.
בראשית הדרך הוטל החרם מנימוקים מדיניים. מדינות ערביות ומוסלמיות ובעלות בריתן אסרו על יחסים כלכליים, צבאיים וביטחוניים עם ישראל, והחרם התרבותי היה תוצר לוואי טבעי. אולם החרם המדיני קרס בהדרגה, בגלוי ובחשאי, והחרם התרבותי נותר לבדו כסיסמה וכאלטרנטיבה היחידה לרדיפת אינדיווידואלים: אמנים, סופרים, משוררים ועוד. תומכי החרם לא מעיזים להתעסק עם המשטרים הכוחניים והעריצים, שלא רק מקיימים יחסים עם ישראל אלא בעלי ברית שלה, ואינם מתעסקים עם בעלי ההון המשתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים בשווקים הגלובליים.
ברמה העקרונית איני מתנגד למאבק בנורמליזציה תרבותית עם ישראל או לדין וחשבון עם אינדיווידואלים. אולם הוועדות למאבק בנורמליזציה פועלות באופן שרירותי ברודפן אמנים וסופרים המגיעים מתוך סולידריות עם הפלסטינים. קראתי את התקנות של הוועדות הללו ועסקתי בכמה מהן בעבר, ואני יכול להעיד שהטקסטים והסטנדרטים שלהן רצופים סיסמאות, סתירות ואמות מידה מעורפלות הפתוחות לפרשנויות רחבות.
אני סבור שכל מי שמגיע לבקר כאן כתומך ללא סייג, והוא מוקיע את הכיבוש ואת מחולליו ומפיח בנו תקווה - אדם כזה אינו יכול להיחשב כמנרמל ולהימחק מקרבנו. כך הייתה הזמרת מתלותי, שהגיעה לירושלים בכיסופים ובאהבה ושרה בהתלהבות ובלהט למען פלסטין והפלסטינים. היא זכאית מהם לכל האהבה והכבוד.
לפני חמש שנים צוטט הכדורגלן מוחמד סלאח באומרו שיעזוב את ליברפול אם הנהלת המועדון תחתום על חוזה עם מונס דאבור. כתבתי לסלאח מכתב פתוח שבו ניסיתי להאיר את עיניו לגבי מצבם המורכב של הפלסטינים החיים בישראל ולהדגיש את זהותו הפלסטינית והאסלאמית של דאבור. דבריי אז נאים גם לאחינו במועדון אל-וחדאת כיום. אנו, שנותרנו נטועים במולדתנו כעצם בגרון, ממשיכים לשמור עליה.
חבר הפרלמנט הירדני-פלסטיני חליל עטיה הביע את דאגתו מהפרשה הנוכחית ואמר כי אינו מעלה בדעתו שהמועדון "יעורר חשד בקרב הציבור על בסיס השוואה בין התליין הציוני הישראלי לבין הקורבן הפלסטיני. מונס דאבור הוא שחקן ערבי פלסטיני ובן לאב וסב ערבים פלסטינים, ופגיעה באחינו בפלסטין הכבושה מ-1948 היא שירות שלא יעלה על הדעת לאויב הישראלי. המוניטין הספורטיבי והמקצועי של דאבור ללא רבב, ועמדותיו הפטריוטיות ידועות. הוא הפסיק לשחק בקבוצות הכדורגל של ישראל ונוכחותו בראש נבחרת ערבית תורמת למקצוענות של שחקני הכדורגל הפלסטינים".
עו"ד ג'וואד בולוסצילום: מוחמד שינאוויעטיה הדגיש בהודעתו את המציאות המורכבת של הצעירים הפלסטינים בישראל, את הדילמות הזהותיות שלהם ואת המתח המתמיד בין אזרחות לבין פטריוטיות. כמה מהמתחכמים ממתנגדי הנורמליזציה שפקפקו בפטריוטיות של דאבור בשל הסכמתו לשחק בנבחרת ישראל הם עובדי עמותות, מוסדות ומכוני מחקר הממומנים על ידי מחוללי הנורמליזציה ובעלי בריתה של ישראל. כמה מהם אף שותפים קרובים ביותר של ישראל לפגיעה בעם הפלסטיני ובמאבקו. הם הסוכנים המסוכנים של הנורמליזציה העקיפה. אנחנו איבדנו את חלומנו בפלסטין, ותחת זאת לימדנו את עצמנו להיות מציאותיים, להקשיב לרחשי ליבנו ולהיזהר מבעלי אג'נדות אישיות ואינטרסנטים המחפשים תרבות נוצצת.
- ג'וואד בולוס הוא משפטן פלסטיני אזרח ישראל העוסק בזכויות אדם לפלסטינים, פרשן פוליטי ופובליציסט. המאמר המלא פורסם ביומון הערבי אל-קודס אל-ערבי. גרסה מקוצרת זו בעברית מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגם מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
