(צילום: ירון ברנר)
"הנאנסת משמרת. המילים האלה הן כתם שלא אצליח להשתחרר ממנו". פרשת האונס האכזרי בקיבוץ שמרת זעזעה את המדינה לפני 35 שנה. הנערה הצעירה יעל גרינברג עמדה במרכזה וסחבה על כתפיה הקטנות מאבק אדיר, שהפירות שנשא משמשים – עד היום – אבן דרך משפטית בכל פרשות האונס שבאו אחר כך. דורות של נערים ונערות צפו בהצגה המטלטלת, "משחקים בחצר האחורית", שהתבססה על הסיפור ההוא. הסיפור הפרטי שלה, שהפך לסיפור שמתחנכים עליו ולומדים ממנו שיעור מכונן על מוסר ועל גבולות. המסר, שהובהר בפסק הדין של העליון, נצרב בתודעה הציבורית: כשאישה אומרת לא – היא מתכוונת לא. יחסי מין חייבים להתקיים בהסכמה מלאה של שני הצדדים.
אבל היא, יעל גרינברג (ששמה נכתב בטעות בעבר כיעל גרימברג), מעולם לא הצליחה להשתקם. גם המדינה לא הייתה לה לעזר, והיא נשכחה מאחור בלי סיוע ממשי וללא מערכת תמך. אתמול, לאחר שנפטרה בגיל 49 ממחלת ריאות קשה, היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקריית אתא.
בקטעים הבאים, בהמשך הכתבה, מתארת קורבן האונס יעל גרינברג את המאבק שלה בחיים, המלחמה המתמשכת לחיות אותם. המילים שלה לקוחות משיחות שקיימה עם כתב הרווחה של "ידיעות אחרונות" לשעבר דוד רגב, שהיה לה אוזן קשבת וכתובת בעת צרה. באותו ריאיון, שלא פורסם, סיפרה לו על הקושי בגידול בנותיה באפס אמצעים, על הפנייה שלה לעיסוק בזנות, על החובות הגדלים, היחסים הכואבים עם הגוף המנותק, על היעדר הטיפולים הנפשיים והפיזיים. היא סיפרה בכנות גם על הכמיהה למוות. המפגש האחרון שקיימו השניים היה לפני שלוש שנים.
בכל לילה מתפללת יעל מחדש לאלוהים שייקח ממנה את נשמתה הפצועה. בכל לילה היא שבה ומבקשת את מותה. מות נשיקה שיגאל אותה מייסורי נפשה. וכשהיא מתעוררת בבוקר לעוד יום חדש, גופה קמל. "אני לא רוצה את החיים האלה. אני רק רוצה למות", היא אומרת בעצב מיואש.
יעל גרינברג נושאת על גבה את אחד המשאות הכבדים והנוראיים בישראל, טייטל שאי אפשר לחמוק ממנו: "הנאנסת משמרת". יותר מ-30 שנה מוצמד לשמה התואר הנורא הזה. תואר לא נמחה שהוטל על כתפיה של נערה קטנה ותמימה שגופה חולל שוב ושוב על ידי חבורת נערים בין שדות ובתי קיבוץ שמרת. שנים היא ניסתה לחמוק ממנו גם במחיר של אובדן חייה, אך הוא רדף אותה עד יום מותה.
בשיאו של קיץ 1988 אנסה חבורת בני נוער בקיבוץ שמרת את יעל, אז נערה בת 14 וחצי. במשך ימים הם חיללו את גופה בשדות הקיבוץ, במפעל הרהיטים ובחוף הים הסמוך. תחילה ניסתה להתנגד להם אך כוחה תש והיא נטרפה שוב ושוב על ידם. לאחר שנודע לאמה על האונס הקבוצתי, היא שכנעה אותה להתלונן במשטרה. הנערים נעצרו ובהמשך נערך משפטם. בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה אותם מחמת הספק בטענה שגרסת המתלוננת לא אמינה ובטענה שלא הביעה סירוב מפורש לקיים עימם יחסי מין. בית המשפט העליון, אליו הוגש ערעור על הזיכוי, הפך את ההחלטה והרשיע ארבעה מהם באונס.
לאחר המשפט, עזבה יעל עם הוריה את הקיבוץ וחלק מהנערים שהיו מעורבים בפרשה הורחקו ממנו בנסיון להסיר את הכתם שדבק ביישוב.
הפרשה ירדה מסדר היום אך צמד המילים המצמרר "הנאנסת משמרת" נותר צרוף בתודעה וטבוע על גופה ונשמתה של יעל. במשך שנים שמרה יעל על זהותה חסויה, אך 13 שנה אחר כך, כשהיא בת 26 ואם לשלוש בנות, החליטה בצעד אמיץ להיחשף בתקשורת. "אני עושה את זה כדי שהבנות שלי לא יתביישו בי", הסבירה אז.
אל יעל התוודעתי באמצע שנות ה-2000, במסגרת עבודתי ככתב הרווחה של "ידיעות אחרונות". באחד הימים קיבלתי מידע ממקור בשירותי הרווחה שיעל, "הנאנסת משמרת", מקיימת פעילות לא מוסרית בביתה. כך הגדיר אז המודיע. יצרתי איתה קשר והיא הסכימה להיפגש. נסעתי אליה לעיר מגוריה בצפון, עיר לוויין מנומנמת החיה בצילה של העיר הגדולה הסמוכה. דירתה הייתה קטנה. חנוקה. יעל ישבה על ספת הסלון הכהה. כבויה. ספק בוהה. עצובה. מיואשת. שירותי הרווחה לקחו את בנותיה והעבירו אותן לפנימיה בטענה שהיא חושפת אותן למעשים לא מוסריים. "אני רוצה את הבנות שלי בחזרה, הן האור היחיד שנותר לי בחיים", אמרה.
ואז, בגילוי קורע לב ומזעזע, חשפה את מצוקתה שהובילה אותה להפוך לנערת ליווי: "אני זוכרת את היום שבו עמדתי מול המקרר הריק ולא היה לי מה לתת לבנות שלי לאכול. הן היו קטנות. אז החלטתי שאני אמכור את הגוף שלי, כי ממילא אין לי כבר קשר לגוף הזה, הוא כבר לא שלי. אז למה לא לנצל אותו כדי להביא אוכל לבנות. התקשרתי למשרד ליווי וביקשתי לעבוד כנערת ליווי. פתחו לי תא קולי וקראתי לעצמי שירה", סיפרה לי.
את הלקוח הראשון היא לא שכחה. "הזמנתי בייביסיטר לבנות ויצאתי. הגיע לקוח עם מכונית לבנה, עליתי עליה ושכבתי איתו. בשלב מסוים הרגשתי את עצמי יוצאת מתוך הגוף הבוגדני שלי ומסתכלת עליו מלמעלה. הסתכלתי על מה שקורה וחייכתי. הרגשתי שאני סוף סוף שולטת בגברים, וחייכתי. ואז פתאום ביקשתי בלב שהוא יהרוג אותי, שיגאל אותי מהסבל שעבר עלי. אחרי שסיימנו הוא נתן לי כסף ועם זה קניתי למחרת אוכל לבנות", היא סיפרה.
במשך חודשים ארוכים היא הייתה "שירה" נערת הליווי, אך איש מלקוחותיה לא זיהה אותה ולא הכיר את סיפורה הנורא. לעיתים הייתה מפנטזת שאותם אנסים שאנסו אותה בקיבוץ יגיעו אליה כלקוחות ולא יזהו אותה. "ואז כשהם איתי אני נוקמת בהם, והורגת אותם", אמרה.
כעבור מספר חודשים החליטה לצאת ממעגל הזנות והחלה לעבוד בניקיון בתים. סיפורה לא נתן לי מנוח. כאבתי את כאבה של יעל. זעמתי את ייאושה הגדול והחלטתי להירתם ולסייע לה אישית.
שיחותינו הפכו כמעט יומיות. יעל הייתה מתקשרת ומספרת על מצוקותיה ואני מקשיב בסבלנות וחושב איך לעזור. באחד הימים סיפרה שבנותיה שבפנימיה סובלות מהתעללות מתמשכת. יצרתי קשר עם מנהל הפנימייה ועם שירותי הרווחה וביקשתי לבדוק את המידע. ביום אחר סיפרה כי העובדת הסוציאלית המלווה אותה מתנכלת לה. שוחחתי גם איתה. בשירותי הרווחה מסרו לי כי הם עושים כל מה שאפשר למענה, אך היא לא משתפת עימם פעולה. "זה מקרה קשה", אמרו.
סייעתי לה במאבקה להחזרת הבנות אליה הביתה. "אני לא יכולה בלעדיהן, תעזור לי להחזיר אותן אליי. אני מתחננת", ביקשה. ולבסוף הן שבו לחיקה.
יעל עבדה במשרות חלקיות. פעם בטיפול בקשישים, פעם בטיפול בנכים. התקשתה לתפקד. לא הצליחה להחזיק במשרות. מצבה הכלכלי הפך לבלתי נסבל. את שעות אחר הצהריים והערב העבירה בישיבה בסלון ובהייה בערוצי הטלוויזיה, כשמדי פעם בנותיה שנולדו מיחסיה עם אדם שאינה חיה איתו, מנסות לשמח ולעודד אותה. הקשר עם אמה, שהתגוררה בעיר אחרת, ידע עליות ומורדות. לא פעם הוא ניתק מיוזמתה.
5 צפייה בגלריה
"הלוואי שיכולתי לחזור לאותו יום ולשנות את הכול. החיים שלי היו נראים אחרת". גרינברג
(צילום: מאור בוכניק)
באחד הימים סיפרה לי שאינה ישנה כבר כמה לילות ברצף. כאבי השיניים שתקפו אותה בלתי נסבלים ואין כסף לרופא שיניים. פניתי לגורמים שונים וגייסתי את הכסף הדרוש לטיפול. כמה חודשים אחר-כך היא חזרה לחייך, פה ושם, עם השיניים החדשות.
ובפעם אחרת היא סיפרה כי הצגה מפורסמת וגדולה שעלתה על בימת אחד התיאטראות המובילים בארץ – משחזרת את פרשת חייה, מבלי שקיבלה כל תרומה לכך. גייסתי עבורה עורך דין שליווה אותה עד שקיבלה את הזכויות המגיעות לה.
מצוקותיה לא תמו. היו בינינו שיחות טלפון שקטות, מלוות בשתיקות ובסופן שוב ושוב בקשה: "תעזור לי". כאן חסר כסף לאוכל, שם צצה בעיה בירוקרטית מורכבת לפתירה. שירותי הרווחה שלא היו קשובים לה, לטענתה. ובראש: חמש בנותיה שזקוקות לסיוע.
לא פעם הייתה נעלמת לימים ארוכים. לעיתים מיוזמתה. לעיתים מתאשפזת בשל בעיותיה הרבות. מדי פעם הייתי מתקשר מיוזמתי כדי לוודא שהכול בסדר עד כמה שאפשר.
באחד מבקריו הבהירים של חודש נובמבר 2007 קיבלתי הודעת ביפר מוזרה. באותם ימים של לפני לידת הטלפונים החכמים, הסתובבנו בלא מעט גאווה עם מכשיר זימונית שהיה תקוע כמו אקדח שריפים על חגורותינו והזרים לנו הודעות שהשאירו העורכים מהעיתון, הדוברים ומקורות שונים. "הי, זו יעל. לילה טוב. אני הולכת לישון". כתבה לי בהודעת הביפר.
חושיי התחדדו. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת. צמד המילים "לילה טוב" – נראה לי מוזר. התקשרתי אליה אך היא לא ענתה. התקשרתי לאמה שאמרה כי אינה יודעת היכן היא. המילים הניטרליות כל-כך הפכו לפתע לרמז המסתיר בתוכו משאלת מוות. התקשרתי לתחנת המשטרה במקום מגוריה וסיפרתי על ההודעה ההיא. נתתי את כתובת מגוריה וביקשתי שימהרו לביתה.
השוטרים הגיעו לדירה. דקות אחדות אחר-כך התקשר קצין המשטרה. "היא לא בבית", אמר לי. הקצין הוסיף שמצא שם מכתב שכתבה עבורי והקריא לי אותו: "תודה על כל מה שעשית למעני. מאסתי בחיי. אני לא רוצה לחיות יותר אחרי מה שעברתי", כתבה לי.
באותו הרגע החל המרוץ המטורף להצלת חייה של יעל. שעות ארוכות חיפשו שוטרי המרחב אחריה. הפכו עולמות בתקווה להגיע אליה לפני שתביא את הקץ לחייה. שעות ארוכות של חרדה עברו עליי. בתוך תוכי התפללתי שוב ושוב שתמצא. הרי יש לה חמש בנות. לפחות למענן היא חייבת לחיות.
סמוך לחצות הלילה הגיעה צפירת ההרגעה. יעל נמצאה כשהיא משוטטת בחוף הים ומבקשת להיכנס למים ולשים קץ לחייה. היא נלקחה משם, טופלה ואושפזה בשל מצבה הנפשי הקשה. שבועות ארוכים שהתה בטיפול בניסיון לשוב לאיתנה ולאחר שהתחזקה שבה אל ביתה ואל חמש בנותיה שחיכו לה. היא שבה אל כאבה ואל מצוקותיה ואל הימים הטרופים מלאי המחשבה על מה שהיה, וחסרי המעש נוכח מה שאין. ימים של שתיקה ובהיה בטלויזיה.
לפני שבע שנים עזבתי את עבודתי בעיתון, אך יעל נותרה בליבי. מעת לעת קראתי ריאיונות שנערכו איתה באמצעי התקשורת ובהם סיפרה על מצוקותיה הלא נגמרות ועל חייה הקשים.
חזרתי אליה והיא בת 45. עדיין באותה דירה קטנה. חיה ביחד עם חלק מחמש בנותיה ושני נכדיה שנולדו מבתה הגדולה שילדה אותן בגיל צעיר מאוד. הבית במצוקה כלכלית גדולה. חובות. טלפונים מנותקים מדי פעם. וייאוש. הרבה ייאוש. לא פעם מוצאות הבנות את עצמן מטפלות באמן ומסייעות לה במקום שהיא תטפל בהן.
איך נראים החיים שלך היום?
"החיים קשים מאוד. אני לא עושה כמעט כלום. יושבת בבית, בסלון, ובעיקר רואה טלוויזיה כל היום. חלק מהבנות מתגוררות איתי וזה קצת מקל. לא יותר מזה. אני חולה ולא מסוגלת לעבוד, חיה מקצבה של ביטוח לאומי, מהיד לפה. מתקיימת בקושי. עבדתי בכל מיני עבודות, טיפלתי בקשישים, אבל לא החזקתי מעמד. הילדות שלי עוזרות לי כשאפשר. בן הזוג שהיה לי, שהוא אבא של הבנות, עזב והשאיר אחריו חובות. גם המצב הנפשי שלי לא הכי טוב. אני שבורה כולי. אני לא יוצאת מהבית, כמעט אין לי חברים, אין לי כלום. אני בת 45 ואני מרגישה שאני בת 200".
מה עשתה פרשת האונס לחיים שלך?
"הרסה לי את החיים. את הבריאות שלי, את הנפש שלי. הכול נהרס. החיים שלי נמחקו באותו היום שזה קרה, בגיל 14 וחצי. מאז האונס הפכתי למתה-מהלכת. שכבתי ימים שלמים במיטה וסירבתי שיתקרבו אליי ויגעו בי. כל הניסיונות להשתקם לא עזרו ולצערי נאלצתי לעשות כל מיני דברים כדי לפרנס את הבנות שלי ולהביא להן אוכל הביתה. גם שירותי הרווחה שהיו צריכים לעזור לא עזרו. לקחו לי את הבנות ונאבקתי בבית משפט כדי להחזיר אותן אליי. אמרו עלי דברים קשים ונוראיים. האשימו אותי בכל מיני דברים שלא עשיתי. אין לי כוח לחיים האלה, אני לא רוצה לחיות אותם".
בעבר, ניסית בכמה הזדמנויות לשים קץ לחייך. באחת הפעמים השארת לי הודעה ומכתב התאבדות.
"אני זוכרת במעורפל את המקרה הזה, הייתי בתקופה מאוד קשה. זה היה יום קשה. אחרי האונס החלטתי שאני לא רוצה לחיות יותר. ניסיתי להתאבד כמה פעמים. באחד המקרים בלעתי כדורים ובמקרה אחר חשבתי לרדת לכביש ולמות מפגיעת מכונית. עכשיו אני לא חושבת על התאבדות, אבל אני לא רוצה לחיות יותר במצב הזה".
ואיך הפרשה הזו השפיעה על הבנות שלך?
"כשהן נולדו הפכתי לאמא חרדתית מאוד. נולדו לי בנות והפחד שלי היה שיקרה להן מה שקרה לי. הייתי שומרת עליהן ומזהירה אותן כל הזמן מגברים. כשהבנות שלי גדלו סיפרתי להן מה עבר עליי. הן יודעות מה קרה שם. כל החיים פחדתי ואני פוחדת שגם להן זה יקרה".
אם יכולת לשנות משהו מהחיים שלך, מה היית משנה?
"אני כל הזמן חושבת על מה שהיה ומה היה קורה אם המקרה הזה לא היה מתרחש. הלוואי שיכולתי לחזור לאותו היום ולשנות את הכול. החיים שלי היו נראים אחרת. אולי יותר טובים ויותר שמחים. הייתי ילדה ונערה נורמלית עד שקרה המקרה הזה. אני כל הזמן חושבת איזה חיים יכלו להיות לי אם לא הייתי שם באותו לילה ולא היה קורה מה שקרה לי. מאז המקרה אני תקועה באותו מקום. לא עשיתי צבא. בקושי תפקדתי. אני בלופ של אותן מחשבות, באותם חיים".
צמד המילים "הנאנסת משמרת" הפך למרבה הצער למפורסם. את חושבת שאי פעם תצליחי להשתחרר מהפרשה הזו?
"זה כתם לכל החיים. אני לא אצליח להשתחרר ממנו לעולם. זה הפך לחלק ממני. כשיש מדי פעם פרשת אונס חדשה – מבקשים שאדבר על המקרה שלי. תמיד אני אהיה הנאנסת משמרת. אני חוששת שיגידו על הבנות שלי שהן הבנות של הנאנסת משמרת. אני שומרת עליהן כמה שאפשר. כשאני שומעת בחדשות על עוד מקרה אונס קשה לי מאוד. אני מבינה מה עובר על הנאנסת. לצערי, אף אחד לא למד את הלקח מהמקרה שלי. אני פגועה ומיואשת מהמדינה הזו שהפקירה אותי אחרי המעשה. העבירו אותי בין עובדת סוציאלית אחת לשנייה. פגעו בי. רמסו אותי. נקלעתי למצוקה. ועכשיו אני רק רוצה להגן על הילדות שלי. שלא יקרה להן מה שקרה לי. לא הסתרתי מהן כלום. החיים שלי נהרסו. אני לא רוצה שהחיים שלהן ייהרסו גם".
את בסך הכול בת 45 ועדיין צעירה. את מאמינה שתוכלי לחיות בזוגיות?
"אני לא מסוגלת לחיות בזוגיות ולא רוצה בן זוג. אין לי כוח לזה. תקופה ארוכה אחרי האונס לא יכולתי לחשוב על זוגיות. כשהתגוררתי באילת הכרתי את מי שהיה בן זוגי ורק אחרי תקופה ארוכה הפכנו לזוג. חייתי איתו בזוגיות ונולדו לנו חמש בנות אבל הוא עזב והשאיר אותי ואותן עם חובות גדולים. אין לי אמון באף אחד".
היום את כבר סבתא לנכדים. מה זה עושה לך?
"הנכדים נותנים לי קצת אור. אני אוהבת שהם מגיעים אליי. אני שמחה שנולדו לבת שלי בנים ולא בנות. אם היו נכדות הייתי פוחדת מאוד שמה שקרה לי יקרה גם להן. קצת מרגיע אותי שיש לי נכדים בנים, למרות שגם בנים מותקפים מינית. אף אחד לא מוגן".
כשאני שואל אותה אם בכל זאת יש לה חלום, היא עונה שאין כזה. "החלומות שלי נגמרו מזמן. אין לי חלום, יש לי רק תפילה אחת. כל לילה אני מתפללת מחדש לאלוהים שלא אקום בבוקר. בכל לילה אני מבקשת למות. לא רוצה לקום לעוד יום של סבל", היא אומרת.
וכשאני מסיים את השיחה עם יעל אני מבקש בתוך תוכי מאלוהים של שנינו שלא יגשים את משאלת המוות שלה. מבקש שייתן לה קצת אור. שביב תקווה. שיימחק מעל גופה ונפשה את הפצע הגדול.
