אין שום דרך לייפות את הדברים וגם אין צורך לחכות שמשפט נתניהו, על כל האלפים, יסתיים כדי לסכם כבר עכשיו: בתהילת עולם הוא לא יזכה את הפרקליטות. לא ציון לשבח על אומץ הלב, לא אות המופת לנחישות ואפילו לא פרס ניחומים על המקצוענות. וכל זה בלי שום קשר להכרעת הדין שתינתן.
למעשה, ההפך הוא הנכון: אם וכאשר יילמד המשפט הזה בפקולטות למשפטים, תהא השקפת עולמם של המרצים אשר תהיה, לא תהיה להם שום דרך להסביר את התנהלות הפרקליטות ולהתחמק מהתחושה שאמנם על ספסל הנאשמים יושב בנימין נתניהו, אבל פעם אחר פעם לא ברור אם התביעה לא גולשת לשם.
זה התחיל עם בחירת התובעת הראשית, עו"ד ליאת בן-ארי, שהיא כידוע משנה לפרקליט המדינה לאכיפה כלכלית. לא בדיוק פליליסטית מובילה. אחר כך התגלתה התבחשות מביכה סביב השאלה מתי ובאיזה אופן נתן היועמ"ש אביחי מנדלבליט את הסכמתו, אף שמדובר בפרוצדורה מסודרת, בטח ובטח כשמדובר באישיות ציבורית בכירה. זה המשיך כשבית המשפט שלח את התביעה להוציא מכתב האישום את שרה ויאיר נתניהו, "שאינם נאשמים בתיק", ועד רגע זה לא ברור איך בדיוק התביעה חשבה לשתול אותם פנימה. ההגנה דרשה, ולא רק במקרה הזה, מסמכים שהייתה זכאית להם ולא קיבלה. בית המשפט התערב, התביעה העבירה לא לפני שהשחירה כל מה שיכלה.
גם גיוס עדי המדינה יצר אי-נוחות גדולה, כשנשמעו עדויותיהם. מבישה ומדאיגה במיוחד הייתה עדותו של ניר חפץ בעניין, כולל הסיפור שאמנם לא סופר אבל דלף. או תעלומת הפסקת החשמל שהותירה חור שחור ענק סביב תהליך גיוסו של שלמה פילבר לעד מדינה. "יכול להיות" אומרת לי משפטנית המתמחה בפלילים, "שהם חשבו שכל הפרשה תיגמר בעסקת טיעון, נתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים ובפרקליטות יוכלו לסמן וי".
(צילום: סטס קופולו)
זה לא קרה. וכך התברר שהפרקליטות לא עברה על כל החומרים שהיו ברשותה, ורק עם מסירתם להגנה נחשפה במלוא כיעורה הפרקטיקה הנהוגה שנים, שבלשון המעטה ניתן לקרוא לה שיתוף פעולה בין פוליטיקאים לתקשורת. או בניסוח אחר: זה לא נתניהו. שלא לדבר על השימוש ברוגלה, לפחות במקרה אחד שבו הודתה הפרקליטות; על מסכת ההדלפות הבלתי פוסקות; עדותו הבעייתית של פילבר והבקשה האחרונה של הפרקליטות לשנות את כתב האישום, שנדחתה על ידי בית המשפט. בקיצור: מאות אנשים, יש הטוענים קרוב ל-500, שעבדו על הפרשה, נהגו ברשלנות וביהירות מקוממת.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלאז יכול להיות שבעוד שנתיים או שלוש נתניהו יורשע בכל או בחלק מסעיפי האישום. ויכול להיות שלא. רק שזו לא השאלה כאן. השאלה היא עד כמה האזרח הפשוט יכול לתת אמון במערכת שאי-אפשר להגזים במידת חשיבותה לאיכות חיינו. לביטחון ההכרחי של הציבור שבמקום הזה הצדק נעשה. לא מסע להרשעה, אלא עבודה אמיתית לגילוי הצדק.
וזה קריטי, כי יש מצבים שבהם לצד הנאשם, על ספסל הנאשמים, יושבת גם התביעה ונבחנת עבודתה. והכמות של מה שניתן להגדיר כטעויות, רשלנות, הטיה מכוונת או חוסר מקצוענות, יוצרת בסופו של יום את האיכות. ובלי קשר לתוצאה, איכות, מתברר, היא לא השם השני של הפרקליטות במקרה הזה. ואם אין איכות, מאין יבוא האמון?
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
